זה היה יום כל כך יפה בשלהי מרץ, איני זוכר בדיוק מה היה אותו
התאריך של היום הכל כך יפה הזה, סביר להניח שהיום היפה התקיים
בין התאריכים ה25 ל27 , אך עבר זמן רב מידי בכדי שאזכור אילו
מבין הימים היה הוא במדויק. מה שאני כן זוכר זה את הרשמים
הנ"ל:
יצאתי לרחוב השעה הייתה 2 בצוהריים, השמש ליטפה את פניי, ברחוב
עצמו כולם חייכו כולם נראו מאושרים, ואף אחד מבין הולכי הרגל
לא נראה כהולך בכדי להשיג מטרה מסויימת, אלא כולם כולם נראו
כמתמסרים טוטאלית לרגע ולאחר הרגע לזה שאחריו והשמיים אוך
השמיים נראו כבוהקים שקופים כעין מראה ענקית לעולם היפהפה
שמשתקף מאותו יום. והאויר לשאוף, לשאוף קסם מיוחד במינו, מן
אויר שכזה שכאשר אתה שואף אותו אתה מרגיש ששאפת מעין מעיין
מתפרץ של זוך ותמימות אין סופית.
וכך התהלכתי לי בגפי מבלי לחוש אפילו לרגע קט אחד שאני בגפי,
אלא להיפך הרגשתי כאילו כולנו, האיש שהולך בשדירה למולי, והאשה
עם הכובע שחלפה רק לפני כדקה מבעודי, כולנו, כולנו מאוחדים
במעין הרמוניה קוסמית שבלתי ניתן להבין, אך ביום הזה היא נראית
כל כך הגיונית, וכך בעודי הולך בכל היופי המרהיב הזה, נכנסו
לתוך תוכי תודעות על עצם הייקום בוראו והוויתו, והכל, הכל אמר
רק טוב ויופי ופסגות.
אז למה? למה פתאום הכל נגמר? וחדשות ועיתונים, ושנאות
ותחלואים, וריבים וצעקות, וצעקות וצפצופים, ומפץ גדול גדול
שיוצר עולם בתוך שבעה ימים. הכל נגמר....... ורע לי.