"אז מה?" שאלתי בשביל לשבור את השתיקה ששברה אותי כמעט לגמרי.
"כלום." היא ענתה לי, מעיפה את העשן שיצא המסיגריה שלי רחוק
מהפנים שלה, שכל כך שנאתי לראות באותו יום ובכל יום בחיי.
"מה שלום אבא? יעלי? אוהד?" לקחתי עוד שאכטה ונשפתי אותה רחוק
ממנה.
"בסדר..."
"למה הם לא באו?"
"אבא שלך במילואים."
כמה צפוי, אבא במילואים כל פעם שיש לי משבר.

שנאתי את התא הזה, שנאתי את הסורגים האלה, שנאתי את מה שיושב
מול הפרצוף שלי... אמא. גם כן אמא, איך אפשר בכלל לקרוא לדבר
כזה אמא?
"רציתי להגיד לך..." היא פתאום הוציאה אותי מהמחשבות.
"מה?" שאלתי, מחכה למשהו, התנצלות אולי.
"אני לא אמורה להגיד את זה כי אני אמא שלך ואני אמורה לתמוך
בך..."
קטעתי אותי " - קיבינימט, אמא, מתי אי פעם עמדת לצידי???"
הסוהרת ניגשה אליי ושאלה אם הכל בסדר, אמרתי לה שהכל אחלה,
ושתדחף ת4אף לעניינים שלה.
"טוב, איילת, תראי..."
"לא, אני לא רואה, תגידי מה שיש לך להגיד ותעופי לעזאזל."
היא הסתכלה בי בעיניים חצי עצומות ולחשה, "ילדה, תשמרי על הפה
שלך."
"בקיצר, מה את רוצה להגיד?" רציתי שהיא תעוף לפני שאני מתחילה
לבכות.
"זה מגיע לך."
"מה מגיע לי?"
"מגיע לך להיות פה, מגיע לך להירקב פה, וחבל שתפסו אותך רק על
פריצה ולא חיכו קצת שתרצחי מישהו ותקבלי מאסר עולם. חבל שאת פה
רק לתקופה מוגבלת ויש עוד סיכוי ש..."
" - אל תדאגי, אמאל4ה," קטעתי אותה שוב, "אין סיכוי שאני אחזור
לך לחיים".
"בכל אופן, איילת, זה מגיע לך, תישארי פה הכי הרבה זמן שאת
יכולה, כי..."
" - אמא, אני לא פרצתי לחנות הזאת."
"אל תדברי שטויות," היא אפילו לא הסכימה להקשיב לי, "את אשמה,
כולם ראו אותך בתוך החנות, את הודית בהתחלה!"
"אמא! זה בגלל רוני! אם..."
" - אם, אם ואם... אם לסבתא היו גלגלים... תפסיקי לרחף בחלומות
האלו, תנחתי על הרגליים! תסתכלי על עצמך! את בבית כלא
מחורבן!"

אמא שלי, המקסימה (כן, משהו לא נורמלי), לא הבינה את כל
העלילה.
אני כבר שנה מאוהבת בילד הזה... ילד מדהים בן 22, 1.79 מ4,
עיניים כחולות ירוקות... פשוט אלוהים! ומה לעשות, פושע...
לא ידעתי שהוא מתכנן את הפריצה הזאת, חזרתי מחברה ברגל, ועברתי
ליד החנות תכשיטים המחורבנת הזאת, ורוני היה שם עם כל החברים
שלו... הם פרצו לתוכה.
בדיוק כשהגעתי, הגיעה משטרה... אני לא עשיתי כלום ולקחו אותי
למעצר.
רוני אמר לי שאני חייבת להודות אם אני כבר פה, ואז יחלקו את
העונש. אמרתי לו שאני לא מוכנה, אני עוד מעט מתחילה ללמוד
באוניברסיטה, אני לא מוכנה לסכן את העתיד שלי!
"איילת, מתוקה שלי, תקשיבי," הוא התחיל לדבר בקול המתוק שלו
שהמיס אותי, "אם תודי עכשיו, לא יעשו לך כלום. מילא לי יש
סיכוי טוב שיידפקו אותי, אבל אם לא, אז אני ואת נהיה בכלא מעט
זמן, ביחד! ואז נשתחרר ביחד ו..."
"ומה, רוני?"
"ואולי נתחתן?" הוא חייך, "כלומר, אם את רוצה..."
אני הייתי בשוק, כמובן, מכל העניין, אבל בפנים נמסתי לחלוטין.
הוא ידע שאני שלו אם הוא רק אומר.
ברור שהסכמתי ישר.

במעצר התקשרתי להורים שלי, שגרתי אצלם.
אמא שלי אמרה שהיא ידעה שזה יגיע, ושזה מגיע לי, ואבא שלי ניסה
לשחרר אותי מזה בכל הכוח. אף אחד לא ידע את האמת, שלא פרצתי
לשם...
אבל... מה שאני לא ידעתי זה שאחד מהחברים של רוני הצליח לברוח
עם הסחורה לפני שהשוטרים הגיעו.
בזמן המשפט שיחקתי אותה אשמה, אבל לא לגמרי. ואז עודד נכנס
לתוך התמונה.
מסתבר, שבחיפוש בחדר שלי, השוטרים מצאו סחורה גנובה, תכשיטים
ועוד כל מיני דברים. הייתי בשוק.
לא טענתי לאי שפיות ובטח שלא לחפה מפשע, פשוט המשכתי בהצגה שזו
טעות.
אבל... רוני שכר עורך דין טוב שהיה קרוב משפחה שלו, והוא יצא
מזה.

אני נשארתי שם.
אני עד היום שם.


ואף אחד לא יאמין...
אף פעם.

רוני לפעמים בא לבקר אותי, אבל אני מתעלמת ממנו. וההורים שלי
עד היום לא סולחים לי, וקוראים לי פושעת.
ביני לבין רוני זו המילה שלי נגד המילה שלו, והוא יותר מבוגר,
נחשב בחור טוב, ואני מאוהבת בו, או לפחות הייתי.
לפתוח אולי ת4פרשה מחדש? לא...
הוא יידע תמיד את האמת, ומה הכי גרוע?
אתמול, הוא הזמין אותי לחתונה שלו...