מאבדת את עצמי בחדר הפרטי שלי, במקום בו גדלתי...
שוכחת איך הולכים, מה אומרים, לאן הולכים...
נתקלת שוב ושוב בקירות החדרים,נחבטת... מפילה דברים.
מתנהגת כשוטה, לא רואה דבר...
משהו מעיק עלי, אני נצרבת מבפנים...
המחשבות, התחושות, הרצונות. הכל סותר. דבר לא הולך בתלם.
מדליקה סגריה, נרגעת... נותנת למערבולת חוסר הוודאות זמן
להתעלם...
מכבה את האורות ומדליקה במקום את אורות הבלבול... אורות
החירום.
חודרת למקור הבעיה, הרי היא בנפש... מזה... מישהו הפר את
כלליה, נהג בה באורח חסר תרבות. חרג מתפקידו כאורח.
מנסה לתקן... אך ערפל כה כבד שורר, לא רואה דבר...
הולכת לאיבוד במקומות המוכרים לי, בהם גדלתי...
מזעיקה עזרה אך איש לא מגיע.
נוצרת מערבולת, סופה של תחושות, רגשות...
סערה שלא נבראה.
נכנסת לתא הקפטן, מנסה לתקן... לבסס את המפרשים, את ההגה.
דבר לא עוזר.
ספינת הנפש מובלת לתהום, לא מוכר לא ידוע, באמצע הים.
מה לעשות?! כיצד לנהוג?
עתידה הוא לשקוע בתהום.. שולחת אותות מצוקה, אך אדם לא עונה,
כאילו מתעלמים ממני.
"הייי!!!!" צועקת.
אני פה. זקוקה לכם... עזרה s o s
דממה

שקט מופלא להחריד.
עננים נמוכים, מאיימים להפיל אותי. לשתק אותי...

מבינה כי אני תלויה רק בי, בעצמי. בלי כל עזרה מגורם חיצוני..

משתקת את הלחץ, סוגרת את הזמן... הם כעת אויביו...
חייבת לפעול ומהר.
נרגעת, נזכרת בכל הידוע לי על הפעלת אותה הספינה, הכה מורכבת.
אט אט, מפלסת את דרכי, מגיעה להבנה עם הספינה, מתיידדת
עימה...
נותנת לה אפשרות לעזור לי, לפלס את הדרך עבורי, הדרך שבה נצא
יחד לחופשי.
ואכן, אט אט מסיטות יחד את הספינה ויוצאות מהמבוך.
"הצלחנו" צעקנו יחד אחת לעבר השנייה.
מאושרות עד השמים, אותם שמים שרגע קודם איימו לפגוע ולהרוס, אך
פתאום, כך לפתע חדלו.
נעלמו העננים והשמש יצאה, מגניבה לעברנו מבט חטוף, האומר כי
הכל יסתדר.
כי יחד נגיע אל האושר. אל אותו מקום מופלא.
וכי לסמוך, אפשר רק על עצמך!