זאת עונת הייחום.
הם כולם מתקבצים מתחת לחלון חדר השינה שלי ומייללים. והיא באה,
מייללת עוד, עושה סיבוב או שניים בשביל להתגרות, והם כולם
נאנחים ביללות עד שנשמע כאילו הם ממש נהנים שם למטה.
אני ישנה, אבל בחלום שלי מישהי צועקת וקוראת לעזרה. אני
מתעוררת בבהלה. מסוג הבהלה הזאת שפתאום מרגישים את הלב דופק
חזק, וכבר ערים לגמרי, דרוכים ומחכים שהקול הזה יישמע שוב, ואז
יהיה אפשר לדעת מהו באמת.
"מיאאאאאו..." אני שומעת, וזה מתגבר. "מיאאאאאאאאאאאו..." הם
ממשיכים שם למטה. אני, כבר ערה לגמרי, מחפשת תנוחה טובה לחזור
ולישון, אבל המיאו הזה לא עוזב אותי. אני פותחת את האור הקטן
ליד המיטה, מכווצת את העיניים חזק ולאט לאט פותחת אותן. אני
מוצאת את עצמי באמצע המיטה הגדולה, נשענת על הקיר, מסתכלת אל
התקרה הלבנה. המיאאו הזה שברקע מתעצם יותר ויותר.
איפה שהוא שם למטה, חתלתולת רחוב קטנה חווה אורגזמה, ואני פה
לבד במיטה הזוגית הגדולה.
לא. אלו לא השכנים שמשתובבים שוב, גם לא השותפה המעצבנת שמגיעה
לטונים שרק כלבים יכולים לשמוע. זאת חתלתולה קטנה, מוקפת
בארבעה או חמישה זכרים חתלתולים, שעומדים בתור כדי לענג אותה.
כל הלילה זה נמשך. השעה כבר 7:00 בבוקר ואני עדיין בוהה בתקרה.
כבר הספקתי לקום וללכת לשרותים, כבר עמדתי מול המראה באמבטיה
חקרתי כל פצעון שעלול לבקוע וכל שיערה מיותרת בגבות... סידרתי
ציפורניים, מרחתי לק... הכנתי לי סנדוויץ' מלחם קל ופסטרמה
וחזרתי למיטה. בהיתי עוד קצת בתקרה ולבסוף הלכתי לישון. אני לא
זוכרת בדיוק מתי נרדמתי, אבל ההפגנה הקטנה למטה כבר הספיקה
להתפזר.

הטלפון מצלצל, ואני מתעקשת להעמיד פנים שהוא לא. הוא מצלצל שוב
ולא מפסיק. אני עונה.
"הלו...." אני מסננת בקול צרוד ועייף.
"מה שלומך מתוקה?" הוא עונה לי בקו השני. "חג אהבה שמח!", הוא
מוסיף בטון שרמנטי. שרמנטי מדי. "תודה" אני זורקת לחלל האוויר
מבלי לעכל. "מי...מה?" אני מבולבלת.
"זה אני, אמנם אנחנו כבר לא חברים, אבל את לא זוכרת?  ואת חג
האהבה שבילינו לפני שנה בדיוק את זוכרת?".
השמעתי קול צחוק מאולץ, תוך שאני חושבת למה לעזאזל עניתי
לטלפון.
"אני ישנה" עניתי בקול מעורר רחמים "אני אתקשר אח"כ..." הבטחתי
וידעתי שלא אקיים.
ניתקתי את הטלפון. לא הספקתי לחשוב בכלל על למה הוא מתקשר לאחל
לי חג אהבה שמח. עצמתי עיניים ושקעתי בשינה.

כשקמתי היה כבר ערב. נזכרתי בשיחת הטלפון המוזרה ממקודם. חג
האהבה... גיחכתי לעצמי. איזה תרוץ עלוב להתקשר.
אף פעם לא אהבתי לתת משמעות מיוחדת ליום הזה. סתם עוד יום שבו
כולם שואלים אותך בטון מעצבן "נו... אז מה את עושה היום
בערב?", כאילו שהיום בערב הוא שונה משאר הימים. כאילו שהיום
אני אוהבת את בן זוגי ומחר כבר לא.
בדרך למטבח, עברה במוחי מחשבה. ואולי לחג האהבה הזה, הראשון
שלי לבד, יש משמעות בשבילי - אני אוהבת להיות לבד...

במזכירה האלקטרונית 5 הודעות. שתיים מחברה טובה ושלוש מחברים
טובים...לשעבר. כולם מאחלים חג אהבה שמיייח, ומזכירים לי את
הבילוי המשותף שלנו, שתמיד שנאתי אבל שיתפתי פעולה.
המיאו הזה עדיין מהדהד לי בראש.  
זאת עונת הייחום...