עוד מדרגה
עוד ליטוף אחד והיא תשבר, תתנפץ לרסיסים קטנטנים ולא יהיה שום
אפשרות להדביק אותה לחתיכה שלמה אחת בחזרה. עוד נשיקה אחת
ודמעות ישפכו להן פה כנהר גועש עם מפלים עצומים, ומי דמעותיה
יתנפצו על גדות הנהר, גדות חייה, לא יוכלו לה עוד.
עוד מדרגה
לא עוד.
בשנייה אחת הכל ייגמר, הכאב ההנאה, הסבל התקווה - הכל. וכלום
לא יישאר. הבחירה הרגעית בידיה והיא רק צריכה להחליט. אז למה
כבר שבוע היא לא ישנה? מאותו לילה בו התת מודע שלה חיבר לרגע
קטן בין המוח ללב והיא ידעה, זה הסוף, מאותו לילה לא עצמה
עין.
עוד מדרגה
הויתור פה הוא עצום. כבר לא יהיה מי שיחבק אותה כשהיא רועדת,
בקושי מתמודדת מול רוחות החיים שגורמות לה לחוש כעלה נידף .
כבר לא יהיה מי שיחזיק לה את היד בשעות שלכת קשות, היא תהיה
כולה לבד. כל העצמאות והחופש להם ייחלה - יהיו שלה. ולא יהיה
לה עם מי לחלוק אותן. וזה בעצם מה שהיא רצתה, לא?
עוד מדרגה
אולי לא, ואולי כן, מי בעצם יודע? רק למה היא כל כך עצובה? עוד
מעט הכל ייגמר, הבחירה שלה כבר נעשתה ולא משנה מה מידת השלמות
שלה עם עצמה, היא כבר לא יכולה להסתובב ולהתחרט, לא עכשיו.
עוד מדרגה
היא לא תלך את כל הדרך הזאת שוב, לא את אותה הדרך בדיוק. אותו
סיפור, אותו ניצול, אותו סבל , אותו כאב. תהיי גיבורה, עוד
מדרגה, אחרונה ודי.
דלת חורקת , מיטה גדולה, והוא - מחכה רק לה.
תקשיב - אני רוצה להיפרד.
חיוכו נמחק בשנייה.

עוד מדרגה, אחת אחריה, הירידה תמיד יותר קלה, במיוחד עכשיו
שהשתחררה מהעול שהיה מונח על כתפיה, במיוחד עכשיו.
אז למה הדמעות?