הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך חמש שנים. ייחסתי לו חשיבות
רבה, ראיתי בו את האדם הקרוב אליי ביותר, ותמיד דרשתי להדגיש
זאת כי ידעתי שזה חשוב לו. לא יכולתי להרשות לעצמי לגרום לו
להרגיש שבזמן שאני החבר היחיד והטוב ביותר שלו, הוא לא עומד
בראש מעייניי.

בדרך כלל בשיחותינו נהגנו לעסוק בי, רק כיוון שבחייו לא היו
דברים מעניינים כמעט בכלל ואילו בשלי התרחשו תמורות מגוונות כל
הזמן. הוא היה יציב, ואני לא, ודבר זה השפיע על מהות החברות
שלנו מתחילתה ממש. אבל אני קיבלתי אותו כפי שהוא, והוא קיבל
אותי כפי שאני, וההנאה של שני הצדדים הייתה צרופה.

אלא שלפתע הוא החליט לנתק את הקשר הזה, באופן חד צדדי לחלוטין
ובלי כל התרעה מראש או אפילו סיבה נראית לעין. ניסיתי מספר
פעמים ליזום, אך זה נכשל באופן תקיף. קשה לומר שמצאתי לו
תחליפים, אבל ככלות הכל הוא לא היה חשוב לי כפי שתיארתי. אני
מסוגל לחיות בלעדיו, הגם שאיני חושב שיש אדם אחר שיוכל להיות
עבורי מה שהוא היה.

למרות זאת אני לא יכול להזדחל ולהשתרך אחריו, מחכה לעצם
שיזרוק. חברה שלי לשעבר, שהייתי איתה רק סופשבוע אחד, נהגה
לומר: "אם הקשר הזה חשוב לו, הוא יחזור."

הוא היה החבר הכי טוב שלי במשך חמש שנים. חלק ניכר מהזמן הזה
הוא היה גם החבר היחיד שלי, כך שבאופן בלתי-נמנע הוא גם היה
לחבר הכי טוב שלי, בין אם הייתי מגדיר אותו כך לעומת אחרים
ובין אם לא. ניתן לומר שאני מרגיש, כעת, כשהסתיים העול הזה
שנטלתי על כתפיי במשך זמן רב כל כך, לאחר מאבק לשחרור שמשמעותו
לא בטלה בשישים עבורי, - שהייתה זו אחת הטעויות החמורות ביותר
של חיי להתחבר לאדם הזה. אלא שאני מנחם את עצמי במחשבה שכל
טעות, אפילו החמורה והכואבת ביותר, מובילה את האדם לשיאי
פיכחון חדשים, ומלמדת אותו לקח, שעלול היה להיות מלווה בסבל רב
הרבה יותר.

אי אפשר להגיד שהתפתחות השנאה שאני חש כלפיו כעת הייתה
הדרגתית, ארוכה וכואבת. נהפוך הוא, היו רק שתי מדרגות מעבר:
אחת בה הרגשתי שאני מסוגל לחיות בלעדיו, ואחרת בה הבנתי שטוב
לי לחיות בלעדיו מאשר לצדו. כל הכאב נלווה אך ורק למחשבה שלי,
בדיעבד, על הסבל שעברתי איתו, על כמה טוב יכול היה להיות הקשר
בין שני חברים וכמה גרוע הוא היה למעשה.

נוכחתי לגלות שאני מסוגל לחיות בלעדיו כשדיברנו באינטרנט,
בחברת אנשים נוספים, והוא נעלב מאמירה כלשהי שאמרתי. הצגתי
ארשת נונשלנטית ולפיכך אילצתי אותו, על מנת להגן על כבודו,
לצאת בהפגנתיות מ"חדר" השיחה כך שכולם יראו כמה הוא צודק וכמה
אני טועה. אלא שהוא לא השיג מטרה זו, ואני חשבתי, בפעם הראשונה
מזה חמש השנים שקדמו לכך, שהגיע הזמן שאעמוד על צדקתי ולא אעשה
את הצעד הראשון לפיוס. כיוון שהיה בטוח כל כך שכרגיל אזחל
ואתחנן בפניו, או לכך הפחות אנסה להתנהג כאילו כלום לא קרה
ואחזור לשוחח איתו, לא יזם אף שיחה איתי במשך שבועיים, בוחן את
התנהגותי ומתפעל לא למצוא בה את הסממנים שהיה רגיל להם. יצוין
שהיינו מדברים מדי יום בטלפון, ונפגשים לעתים קרובות, ולכן היה
זה בבחינת משבר של ממש עבור שנינו. עבורי, הייתה זו תגלית
מרנינה, ועבורו, תגלית כואבת.

לאחר שהתקשר לבסוף, הצגתי שוב אותה ארשת נונשלנטית שנועדה
להראות לו שאין הוא חשוב לי כפי שסבר. הוא עשה שגיאה טקטית אחת
וליווה אותה במשנתה וכך המשיך, כיוון שלא מסוגל היה להפנים את
שינוי הנסיבות: לא היה לי עוד צורך קיומי בו, וחובה הייתה
עליו, אם רצה לשמור על המירב מן הקשר שלנו, לסגל עצמו למציאות
משתנה זו. אולם במקום זאת הוא בחר לפעול בתקיפות, שבה עיצב את
שאר הרוח שלי לעמוד למולו.

אלא שעדיין כלפי חוץ, לא ניתן היה להבחין כמעט בכל הבדל באופי
היחסים בינינו. עדיין האמון המוחלט נשמר, עדיין דיברנו על הכל,
ולמרות שאי שם במעמקי הדעת השתרשה הידיעה שקשר זה הוא חולף כמו
כל קשר אחר, היא לא הנצה עדיין לממדים שבאו לידי ביטוי
במציאות. אלא שאז, בעזרת מאורע שייתכן שהוא סיבה וייתכן שהוא
הגורם, מצאתי גם שטוב לי בלעדיו מאשר עמו.

לאחר שנזרק על ידי בחורה שיצא איתה למשך סופשבוע אחד, אולם בכל
זאת הגדירו עצמם חברים, היא הציעה לי להיפגש איתה. שקלתי את
הדבר בדעתי, והדבר הראשון שרציתי לעשות היה להתייעץ בו. אלא
שהיא הצליחה, בשכנוע ממושך ואינטנסיבי, על סף דמעות, להניא
אותי מפעולה זו. אז הרגשתי שעשיתי מעשה שאין לחזור בו.

למעשה, ניתן לתלות בי רבב מוסרי בהתנהלותי בפרשייה, ואמנם
אינני נמנע מעשות זאת. אלא שלמעלה מן הספק המוסרי, לימד אותי
הדבר שאני מסוגל לקפח את האמון שלו, כיוון שאיני מרגיש עוד
מחויבות כלפיו. עם תום מחויבות זו תמה באופן רשמי חברותנו,
וגסיסתה הממושכת הייתה אוטומטית בעיקרה.

אז התחלתי לגלות פגמים באישיותו שקודם לא הייתי מודע להם כלל,
כאילו היה מסך לנגד עיניי וכעת התבוננתי בו בלי הסתרתו. כאילו
הוסרה מפניו המסכה, הגם שלא הוסרה, אלא פשוט למדתי להביט דרכה.
ובכל אלה מצאתי וראיתי לפתע את כל הרע בקשר הזה, שלא הייתי
מודע לו כלל כיוון שלא בחנתי את יחסינו שלנו פנימה אלא ראיתי
רק את התנהגותו כלפי אחרים, ואף לגביה עצמתי עיניים. אז הכיתי
על חטא בפני עצמי, בפני מצפוני, בפני נפשי - על שעוללתי לה
בחמש השנים האחרונות. אז עלתה בלבי המרירות הזועמת, המבערת,
שהובילה לשנאה היוקדת הזו. אז הרגשתי את הסלידה שתלווה אותי עד
היום הזה, שאני לא מסוגל לראותו, לשהות במחיצתו, לשמוע את קולו
ויוהרתו, בלעדי הרגש אותה בחילה עמוקה ורצון להשפיל את המבט
לרצפה, כפי שעושים בהצגת תיאטרון כאשר על הבמה מתרחש משהו לא
טבעי או לא הגיוני, או שהמשחק לוקה בחסר.

נזכרתי כיצד סיפרתי לו על אהבתי, שבינתיים אני בוחר לקרוא לה
היחידה שראויה לשם זה באמת, שהייתה באמת העמוקה שברגשות שאי
פעם הרגשתי, וסביר להניח שלעולם לא ארגיש כך שוב, והוא ידע
להגיד: "טוב שאני לא רוצה אותה, זה יכול היה להיות בעייתי."

נזכרתי כיצד הפציר בי "אל תחשוב אפילו לגעת בה!" לגבי מישהי
שדחתה אותו זה מכבר אבל הוא קיווה לפתח משהו בעתיד, מרתיע אותי
אפילו מן המחשבה, ומקשה עליי לבוא אליו ולהתייעץ בו כאשר תעלה
בדעתי משיכה כלשהי כלפיה. כך נהג לעשות גם במקרים רבים אחרים,
לגבי בחורות רבות אחרות, אבל מקרה זה נחרט בזכרוני בצורה
הכואבת ביותר. עדיין כאשר אני נזכר בו, מתכווץ לבי בכאב המדכא
של התסכול.

נזכרתי כיצד נפגע והפגין זאת כלפיי בכל פעם שרקמתי קשר חברתי
חדש, שהוא לא השכיל לרקום. כיצד נרתע כאשר הפכתי ל"מקובל" יותר
ממנו והוא הפך מודע לכך. כיצד סבל מכך שאין האנשים ה"איכותיים"
שאני נמצא בקשר איתם אינם רוצים להיות בקשר איתו, וסירב להבין
את הסיבות לכך. כיצד דרש ממני לראות בו את החבר היחיד והטוב
ביותר, ומנע ממני כמעט בכוח חברים אחרים וידידות אחרות, עד
שפרצתי מחסום זה בכוח רב אף יותר, או על ידי הסתרה לשמה.

נזכרתי כיצד דרש ממני להיות מחוסר כל חיים חברתיים ואישיים, על
מנת שאוכל לחיות את חייו טוב יותר, לעוץ לו עצות מועילות יותר,
לעזור לו ולהיות לצדו בכל עת שירצה, כאשר הוא עצמו, כאשר נדרש
לכך, אינו עומד באף לא תנאי אחד מבין אלה.

נזכרתי באגואיזם ובאגוצנטריות שלו, שתמיד גרמו לו לנהוג בראש
ובראשונה על פי האינטרסים שלו, בהתעלם מרגשותיהם של אחרים,
ולהכחיש את עובדת פגיעתו בהם. הוא נהג להסתיר את העובדה שאין
לו טקט, אבל לפעמים ידע גם להודות בה ולבקש מאחרים להתחשב בכך.
הוא שיעבד אחרים למרותו ולרצונותיו, וכאשר פעלו בסותר למה
שציפה, טען שנהגו באופן לא הוגן כלפיו. כל ניצחון שלו היה
הגיוני ומבוסס המציאות, ניצב איתן על יסודות הסגולות יוצאות
הדופן שלו, ואילו כל תבוסה הייתה כורח המקרה המוחלט, זדונית
ומרשעת, פרי תכנונם של מי מאויביו אשר בוודאי ירמסם להבא. תמיד
נהג לנתח את התנהגותו ולמצוא את המניעים שלו, אולם תמיד המניע
העיקרי היה הדאגה לעצמו. תמיד טען שאינו מבקש שליטה, אבל למעשה
דרש מכולם לנהוג בדיוק על פי צרכיו, וכאשר לא באו לידי סיפוק
נכנס לדיכאון עמוק. שילוב זה של צביעות אינטרסנטית ומנצלת עם
מוסרניות בדיעבד היה למאפיין העיקרי שעומד עדיין לנגד עיניי,
מכריע את הכף לצד הניתוק המוחלט של הקשר עמו, בטרם אספיק
להיפגע ממנו יתר על המידה, יותר מכפי שנפגעתי כבר בעבר.

לזכותו או לחובתו ייזקף שהוא ניסה מספר פעמים לחדש את הקשר
איתי. מעולם לא הראה כמה פגעה בו העובדה שניתק לפתע הקשר
העיקרי שלו, שהיה היחיד או לכל הפחות החשוב לו ביותר - וכל זאת
מפאת כבודו העצמי המנופח שלא אפשר לו להודות בחולשה זו אפילו
בפני חברו הטוב ביותר, הגם שלשעבר. אך לי כבר לא היה אכפת,
סירבתי לכל הצעותיו וניסיונותיו, ולבסוף נדמה שהכיר בעובדה זו
והשלים עמה. אינני יודע מה שלומו כעת, ולמען האמת זה מעניין
אותי, כיוון שלמרות הכל אני לא מסוגל, כמוהו, לוותר לחלוטין על
העניין המינימלי שיש לי בחיי הזולת, או ליתר דיוק - בסבלם
שעליו שביכולתי להקל.