"זה לא כל כך פשוט. אין לזה תרופות פלא."
"אתה אומר שאני צריך לחיות את כל החיים שלי עכשיו ככה?"
"אולי, אולי לא. זה לא תלוי בי או בך."
"אז במי, באלוהים?"
"הוא יכול לעזור, אבל בסופו של דבר, אתה מדבר פה על הבעיה
הגדולה ביותר של המין האנושי."


לפעמים, נכון, כשאתה לבד, אתה לא מדמיין לך אולי מישהי? מישהי
שתאהב, מישהי שתאהב בחזרה. מישהי שתוכל להחזיק אותך, ככה שלא
תדאג, אלא רק לה. מישהי שאתה רואה לה בעיניים שהיא זאת שאלוהים
עשה מהצלע שלך. סתם לדמיין, אתה יודע. אבל עכשיו, זה כבר לא.
עכשיו אני כבר רואה אותה, ובאמת, לא כמו החלומות שאנשים
חולמים, לא כמו קרני אור מכדור בדולח של מגדת עתידות שמבטיחה
לך שלא תמיד תהיה לבד. כמו להסתכל בעצמך במראה, זה לא באמת שם,
אבל זה חייב להיות אמיתי. לעליזה היה מזל, היא יכלה לעבור את
הגבול. אני, מה שאני רואה אני לא יכול לקחת בידיים. לא
יכול...

יום אחד, הלכתי לשתות עם עצמי באיזה בית קפה, ככה לשכוח מהכל,
לראות שיש עוד אנשים בעולם. נכנסתי שם לשירותים, הייתה שם מראה
כזאת גדולה, כזאת שאתה יכול לראות את עצמך כמו שאתה, לא כמו
תמונת פספורט. בהתחלה חשבתי שזה חלון לחדר אחר. הייתה שם
מישהי. ואני אומר לך, בטח הסתכלתי עליה ככה בעיניים איזה שבע
דקות, הייתי מהופנט מזה שהיא לא זזה, רק הסתכלה לי בחזרה
לעיניים. היא הייתה כמו בובה, עשתה מה שאני עושה. בבואה. כאילו
היא ראתה אותי יום אחד בעולם שלה דרך המראה והחליטה שהיא שלי.

מאז היא נצמדת לבבואה שלי, מתלבשת עליה כמו שמיכה חמה. כבר
חודשים אני לא מסתכל לעצמי בעיניים, אבל אני כל כך שמח שהיא שם
כי זה כאילו היא איתי. כאיו אני לא לבד. כאילו היא כל כך איתי
שהחלק ממני שרואים במראה, החלק שאתה מחפש כשאתה שואל את עצמך
'מי', זה היא. והיא עושה את זה כל כך טוב. מחקה את התנועות
שלי, הבעות פנים. היא גם כל כך יפה על הבוקר, כשאני מסתכל בה
בראי במקלחת, שוטפת פנים, מחייכת כאילו אף אחד לא מסתכל.
לפעמים אני חושב שאני אכסה את כל הקירות בבית שלי במראות, רק
כדי שהיא תמיד תהיה איתי.

בהתחלה הייתי שמח. בהתחלה היה טוב להיות עם עוד מישהו. עכשיו
זה כואב. כאילו מישהו צוחק על הפצעים שלי. כל פעם שאני רואה
אותה זה כאילו מישהו פותח לי חור בלב ודוחף לשם את כל הקרח
שהוא יכול למצוא. ככה כשאני רואה אותה, כמו מתנה שאי אפשר
לקחת. זכוכית קרה וחדה. אי אפשר אפילו לדבר אתה, רק לדבר עם
עצמך. ואז אתה עוד יותר לבד מקודם. וכל החמימות והרוך שהיא
מביאה, הופכים למים מלוכלכים של בדידות. מים מטומאים מלשטוף את
הנשמה שלך יותר מדי. מים שאתה חייב לשתות, כי אתה כל כך כל כך
צמא ואין מי שיתן לך להיטבל בגשם שלו. כמיהה קרה כזאת כמו
רסיסי קרח שנעוצים לך בחזה ורק יד חמה מלטפת תוכל להמיס אותם.
כאב של כל השניות והדקות והשעות שלא היית אתה. וכל פעם שאני
מעיז להסתכל במראה, אני רואה את הפנים שלה עם הכאב שלי. ואני
לא יכול להזיז את המבט שלי, כי זה יהיה כמו להשאיר עוד מישהו
לבד. והיא עם הפנים הקרועות שלה כאילו אומרת לי, אני אתך, אני
כאן בשבילך, בגללך, אתה לא יכול לעזוב אותי! היא תמיד צועקת.
אני מנסה לראות בחזרה את ההשתקפות שלי בעיניים שלה, שריד אחד
שיגיד לי שאני עדיין שם ולא נבלעתי לגמרי בכאב שלי-שלה. הכאב
שלי שהיא מחזירה לי כאילו נתתי לה לטעום ועכשיו היא גלתה את
המתכון. זה כאב שנתקע לך בגרון. כאב שאתה כבר לא רואה את עצמך,
רק שדה בוער של מה שפעם שמחת לראות כשחזרת הביתה.

אני כבר לא יכול להסתכל לאנשים בעיניים, אני רואה אותה שם
ומתחיל לבהות, בייאוש-אהבה, אהבה-ייאוש. אנשים חושבים שהם
צריכים ללכת שמסתכלים עליהם ככה. אף אחד לא רוצה להיות תקווה
של אדם נואש. אף אחד לא יאכיל אותך בלב שלו אחרי ששלך אכל את
עצמו. אז כולם הולכים. כולם מצטערים בלי להסתכל לך בעיניים
הבודדות. בעיניים של כדורים-חורים שחורים, שרק רוצים לקחת עוד
ועוד להטביע את הצמא או לכסות אותו באדמה. היחידה שנשארת היא
זו שבמראה. זו שאף פעם לא שוכחת אותך, ומסתכלת עלייך בעיניים
שלך, אולי כדי שלא תראה את כל השנאה שלה יש בעיניים. שנאה לכל
האנשים שעזבו אותה מאחור, לכל אלו ששברו לה את המראה בפנים.
היא לא רוצה שתראה את כל זה. לא, כי אולי אתה תהיה שונה. אולי
אתה תהיה זה שיוציא אותה מהמראה, ייתן לה להיות שלמה.
הסיבה היחידה שאני עדיין מציץ לפעמים לראות אם היא שם, מחכה,
היא כי היחידה שנשארה לי. היחידה שאני חושב שתראה אותי ולא
תברח, כי משהו בתוכי צורח כל כך חזק שרק חיבוק יוכל להשתיק
אותו. רק חיבוק של אנשים שלא הולכים. בטח גם היא. אבל היא לא
יכולה להגיד, רק לנוח על הכאב שלי ולהסתכל דרכו לתוך הלב שלי,
ולתת למשהו שם לדעת שאם אני רק אמצא אותה הכל יהיה בסדר. ואני
עוד פעם אוכל להסתכל לעצמי בעיניים.
לפעמים אני חושב שזה הפוך, שאני זה שהשתלט לה על המראה. שלקח
את החיים שלה ותקע בהם סכין של עיניים ריקות. כל הפעמים שהיא
הסתכלה לי דרך הנשמה מאחורי שכבת זכוכית, אני פרצתי לה לעולם
והבאתי איתי את כל הבדידות שלקחתי מכל האנשים שממשיכים ללכת.
וכמה שאני רואה אותה וכבר מתחיל לשנוא, אפילו שאני יודע שהיא
היחידה שאני יכול לאהוב, ככה היא מסתכלת עלי במבט שלא מבין למה
זה מגיע לה. ושנינו יודעים שרק שנינו. רק שנינו בשביל שנינו.
אף אחד אחר לא יסתכל על אנשים כאלה במראה שלהם, יציע את הנחמה
השחוקה, המשענת שבמבט שלא בורח. לא יכול לברוח.

אבל הכי גרוע. הכי גרוע זה שאני יודע מה יקרה כשניפגש. זה בטח
יהיה במקום ציבורי, גדול כזה. כמו שדה תעופה או תחנת רכבת.
חייב להיות מקום כזה. יהיו שם הרבה אנשים שלא יראו אותה ואותי.
ורק אנחנו נראה אחד את השני כי אנחנו רגילים כל כך להסתכל אחד
לשני בעיניים. ונראה ככה מרחוק מרחוק, ונעצור, וכולם בינינו
ימשיכו ללכת, לרוץ. לתפוס את המטוס או הרכבת. ורק אנחנו נישאר
לעמוד. ולא נצטרך לעשות אפילו צעד אחד קדימה. המבט שלנו ימשוך
אותנו ביחד, רק נסתכל אחד לשנייה בעיניים ונהיה במרחק נגיעה.
ואז. אז נבין מה הקללה שנתנו לנו. כי כמה שאני אנסה להחזיק
אותה, לחבק אותה, לתת לה לבכות על הכתף שלי את כל השנים שרק
ראינו במראה, היא תמיד תעשה אותה תנועה כמוני. נהיה כמו שני
פנטומימאים שמעמידים פנים שהשני הוא קיר. ולא נוכל לגעת, אלא
רק באותה דחיפה נואשת זהה של כף יד מול כף יד. והנגיעה תהיה
קרה, חדה כמו זכוכית, כמו מראה. ולא נוכל אף פעם לעשות יותר
מזה, רק לבכות אחד מול השני, לצחוק לעצמנו בפנים. ושנינו נלך,
ונחיה וכל הזמן נקווה, נחכה. רק לצליל הזה של זכוכית נשברת.  

   


ליוליה ואנה ותמוז, לפני שסיימתי את מאה השנים שלי.