[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר עצמון
/
נערת הגומייה


הפעם האחרונה שראיתי את בוני, הייתה לפני שבע שנים. אתמול
הייתה הפעם הראשונה שהיא שכבה איתי. היא באה לפגוש אותי בבית
הקפה שבו אני עובד, חכתה בתיפוף אצבעות עד סוף המשמרת שלי.
בקושי זיהיתי אותה. עד שהספקתי ללבוש את המעיל שלי, היא כבר
שאלה אם נוכל לעלות אלי לדירה. הכל עבר להילוך מואץ.
היא סיפרה בהתנשפויות איך סיבוב ההופעות שלה עם התיאטרון היה
הצלחה גדולה. היא בדיוק הגיעה למינכן, כשמכונית דהרה על פנינו,
מספיגה אותנו היטב במי שלולית שחורים. זה היה מוזר, כי שנים לא
ראיתי מישהו נוהג כל כך מהר באמצע העיר.
שישים ושתיים המדרגות עד לדלת שלי הצטמצמו לתריסר, כשהחיוך
הנוצץ שלה מצליף בעורפי. תוך דקות היינו בין הסדינים, לא
הספקתי להסכים או לסרב, היא פשוט באה ולקחה. כמובן מאליו. קטפה
אותי כמו תפוח מעץ. אחר כך היא פשוט שכבה לידי מרוצה, נראית
כמו גנרל שמן שתוכנית הקרב שלו הצליחה.
לאט לאט החיוך שלה דעך, פניה התרוקנו, והיא התחילה לספר
באדישות שהיא והלהקה בארץ רק יומיים ומחר בבוקר היא שוב טסה.
לא היו עצב או געגועים בקול שלה, היא דברה בסתמיות, כמו אל זר
באוטובוס. תוך כמה דקות היא התלבשה והלכה. הסתכלתי עליה עוזבת,
נעלמת. היא לא הביטה אחורה אפילו פעם אחת, כאילו היא יודעת
בדיוק איפה אני ומה אני עושה ואין לה צורך להסתכל.
הבטתי בשעון, עברו שעתיים מאז סוף המשמרת שלי. מחוץ למרפסת
השמש התחילה לשקוע, אנשים ברחוב הלכו לאט. עדיין ראיתי אותה,
נקודה שחורה מתרחקת במהירות. תהיתי כמה זמן יעבור עד שאראה
אותה שוב.

הפעם שעברה שראיתי אותה, הייתה כאמור לפני שבע שנים, קצת יותר.
היא דברה אז הרבה יותר. עברו קצת יותר משנתיים בהן בכלל לא
נפגשנו. היא נסעה ללמוד תיאטרון באיטליה. באותו זמן שאני הייתי
מנקה שולחנות במסעדה, לא רחוק מאותו בית קפה שבו אני עובד
היום... בעצם זה אותו מקום, שנשרף ואז נפתח מחדש... בזמן שאני
הייתי מצטמרר ממגעה הלח והמבחיל של המטלית שלי, היא הייתה
בוונציה, או איזו עיר קלאסית אחרת, מסתכלת במזרקות ובניינים
עתיקים.
היא הרגישה משהו נמתח אצלה וחשבה עליי, היא אמרה. היא אספה
אותי מהעבודה עם אותם בגדים שלבשה לטקס הסיום שלה וכמה מזוודות
עמוסות ותפוחות. היא מצאה אותי כמה דקות לפני הסגירה, יושב
ומפטפט עם בעל המקום. היא הבזיקה את אותו חיוך מוכר שלה, קורן
מזרות והתרגשות וגעגועים, אלי או אל המולדת. אני פלטתי להתראות
ובאתי לתת לה חיבוק. החיבוק שהחזירה היה חזק יותר ממה שאופייני
לה.
אז עזרתי לה לסחוב הכל למעלה לדירה שלי ואותן שישים ושתים
מדרגות שוב הצטמקו לתריסר. אני הכנתי קפה והיא פשטה את בגדי
הגלות, בקשה משהו משלי ללבוש. לא התנגדתי. היה מוזר להרגיש
אותה דרך הסוודר האפור הסרוג שלי. התיישבנו על המיטה והיא רק
רצתה שאני אחבק אותה.
אותו לילה היא ספרה לי על התקופה שבלתה באיטליה. על הלימודים,
הבחינות. היא ספרה לי על ג'וליאן וכמה הוא פגע בה. כשהוא הקיש
אתה את כוסות היין האחרונות לפני שטס בחזרה לאמריקה, היא
הרגישה את אותה כוס מהדהדת בתוכה וידעה שהיא צריכה לבוא לפגוש
אותי.
 
את זה היא ספרה לי ממש על רקע השחר הראשון שהיא ראתה בארץ מזה
הרבה זמן. הסתכלתי על העיניים שלה בולעות את הזריחה על סדינים
ירוקים בהירים, והיא החזירה לי מבט שמח, מודה.
עוד לפני שהטל הספיק להתייבש כבר הכנסתי את המזוודות שלה
למונית. היא נשקה לי על הלחי לשלום ואמרה שנתראה.
כשאני חושב על זה, הנשיקה הנמהרת הזאת מוכרת לי. שנתיים קודם
לכן, כמעט אותה נשיקה וכמעט אותה בוני. כשהיא הייתה בת
שמונה-עשרה השיער שלה היה חום-בהיר, עכשיו הוא יותר אדמדם. זה
היה ליד הבית שלי, הבית של ההורים שלי, כלומר, עם החצר הקדמית
והצמחים החצי טרופיים. חצי שנה אחרי שנפרדתי מכולם - כולל
בוני- במסיבת הסיום והלכתי ונשארתי בדיוק באותו מקום בו הייתי
קודם.
השער החורק בישר את בואה לעת ערב. התחיל להחשיך ואני ישבתי על
הנדנדה שצמודה לבית, פונה אל הרחוב. זו לא בדיוק הייתה נדנדה,
אלא ספסל מתנועע ומרדים. הייתי מבלה שם הרבה ערבים, לבד, מפצח
גרעינים ומסתכל, עד שהיא באה, וכל הערבים נראו כמו ערב אחד
ארוך שבו רק חיכיתי לה. וכשהיא באה, היא נשארה. עם השיער הארוך
הזוהר שלה, והריח המלוח מתוק של מי שחוזרת מאילת. הלחיים
הסמוקות והעיניים הדוממות, החולמניות. ההורים שלה עברו לאילת,
היא איתם, בינתיים.
היא התיישבה לידי, על אחד המוספים של עיתון מצהיב כלשהו, היא
החזיקה את היד שלי ונתנה לי לסרק את שערה באצבעותיי. רציתי
לבכות.
היא ספרה לי בחיוך איך היא אבדה את בתוליה לקובי, שעבד על
יאכטה ואיך ההורים שלה מעצבנים ולא שמים עליה והטיילת משעממת.
אני לא סיפרתי לה כלום, תמיד הייתי כזה, שתקן. תמיד היא זו
שדברה.
קצת לפני שהלכה, היא ספרה לי שהיא בסיבוב פרידות, בגלל זה היא
בתל-אביב. היא נוסעת ללמוד תיאטרון, כמו שתמיד רצתה. היא ספרה
לי בסוד, שאני היחיד שהיא באה להיפרד ממנו. זה עשה אותה נורא
מתוחה והיא הייתה צריכה לראות אותי לפני שהיא נוסעת. אני
חייכתי והעצב שהיה לי בפנים, שהתחיל כשהיא אמרה שהיא נוסעת יצא
בצחוק קטוע, מגומגם.

והיא עזבה, חרישית. השיער שלה מנצנץ לאור הירח כמו מכושף.
כמו אותו לילה ליד אותו מועדון בצפון העיר, שם הייתה מסיבת
הסיום. דחסנו את ל האנשים שאנחנו אוהבים ומחבבים ולא סובלים
לחדר אחד גדול מאוד ורקדנו איתם עד שכבר לא יכולנו ללכת. רצו
להשאיר אצלנו בראש משהו חוץ מהשגרה האינסופית הבלתי נסבלת. על
זה ישבתי ובכיתי, קצת, על המדרגות המלוכלכות ליד הכניסה
האחורית והלב שלי רעד על כל אותם ימים של שגרה שנמחקו מהחיים
שלי אחד אחרי השני וזה הזיכרון שיחתום אותם לנצח.
בוני כנראה ראתה אותי והתיישבה לידי. אני חושב שבשלב מסוים היא
הניחה עלי את היד שלה והפסקתי לרעוד, אבל אני לא זוכר כל כך
טוב. היה לה קול נורא יפה ונמשים שכבר אין לה. לא ידעתי שנמשים
יכולים להיעלם אבל אתמול, הם כבר לא היו. מעניין ממתי זה...  
אני לא זוכר אם אמרנו אז משהו אחד לשני, אני חושב שהיא פשוט
החזיקה אותי. אבל אני זוכר שנורא רציתי להגיד לה שאני אוהב
אותה. להגיד לה שיום אחד, אני בטוח שהיא תהיה שחקנית מפורסמת
ותטייל בכל העולם ותהיה נורא נורא מאושרת ואם היא תרצה לבוא
לבקר אותי, אני אחכה לה, אבל אני לא יודע מה אני אהיה. כשהייתי
בתיכון נורא רציתי להיות שחקן קולנוע, עד שהבנתי שאני לא יכול
לזייף. לא כסף ולא רגשות. אבל בכל זאת נתנו לי תפקיד בהצגת סוף
השנה של הכתה.
נזכרתי כהשתחלתי לחשוב על מסיבת הסיום. קיבלתי תפקיד די טוב,
לא טוב כמו של בוני, אבל...  נכון... בוני הייתה בכיתה שלי.

למרות שאני לא כל כך זוכר אותה מהתיכון, בקושי דיברנו. אולי
פעם אחת, אבל גם זה לא היה ממש לדבר. זה היה אחרי הטיול השנתי,
כשמשום מה חלקו את הכתה שלנו לשניים. לא היה מספיק מקום
באכסניית הנוער במגידו או איפה שזה לא היה, אז בית הספר היה
צריך לשלוח את השכבה שלנו בשתי נגלות. ודווקא את הכיתה שלנו
חילקו באמצע.
ארבעה ימים ועוד ארבעה ימים. אחרי שמונה ימים כשחזרנו ללימודים
היא התנהגה ממש מוזר. כיתה י'. היה לה גשר והיא לבשה רק ג'ינס.
ואותו יום בבוקר, העיניים שלה נפערו בפני ופתחו אותי למשהו שלא
הכרתי קודם. באותה תקופה הייתי מאוהב במלכת הכיתה, אולי רק כדי
להיות חלק מהחבורה, אבל אותן עיניים על אותה נערה מוכרת...
הדרך החידה להסביר את זה היא כאילו היא פשוט שמחה לראות אותי
בחיים.
חשבתי על זה הרבה, אני די בטוח שאותם שמונה ימים היו הזמן הכי
ארוך שהיא לא ראתה אותי.

מוזר, אני עדיין מריח אותה על הכרית שלי ובכלל שכחתי מאיפה אני
מכיר אותה. אני ובוני היינו שכנים. מאז שאני יכול לזכור. אבל
תמיד היא הייתה מין אובייקט מעורפל, בבניין ליד בקומה העליונה,
הייתי צריך להושיט יד די רחוק כדי להגיע אליה. חוץ מזה שהיא
הייתה בת ואני בן. כמעט ולא שיחקנו ביחד. אבל הקול שלה תמיד
הגיע מעבר לסורגים הלבנים של החלון שלי.
אני חושב שהכל נוגע לאותו מבט מטופש שהיא שלחה לי בכיתה י'.
אותו רגע ארוך של צמות וקירות כחולים של תיכון. יש הרבה דרכים
להגיד דברים וכשנהיים מבוגרים הן רק נעשות יותר מסובכות
ומעוותות את מה שבאמת רוצים לומר.
כל מה שחשבתי אז, במסיבת סיום, אני אגיד לה את זה בפעם הבאה
שהיא תבוא.      







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנו חיים בתקופה
מאד עצובה בה
הפחד הגדול
ביותר הוא להחשב
פאתטי


מוסטפא, קורס
מתאבדים שלב 7


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/02 9:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר עצמון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה