החיים זה הצגת יחיד. עם כיסא גבוה כזה כמו בפאבים, והשחקן שזה
בעצם אתה יושב ברישול על כיסא הפאבים ומחכה לצופים
כשמגיעים צופים אתה נותן את כל נשמתך להצגה מנסה להראות מענין,
למרות שמבפנים אתה מת לחלוטין
מנסה להראות מצחיק, למרות שמבפנים הדבר היחיד שמצחיק אותך זה
המוות
אתה מנסה להראות כאילו הכול ספונטני, למרות שכולם יודעים שאת
התסריט אתה כותב בלילה אחרי שאתה מכבה את האור ולפני שאתה
נרדם
לפעמים בקטעים עצובים אתה מנסה להראות עצוב למרות שזה לא מזיז
לך את קצה הציפורן
אז אתה בוכה ובלב מודה לבצל שגרם לך לבכות, וזה לא שאתה לא
בוכה לפעמים להפך אתה בוכה המון אבל זה רק בגלל שאתה רואה
שהחברים שלך משחקים בהצגת זוג ואפילו יש לך כמה חברים שמשחקים
במחזמר ענק של אלפי שחקנים ומליוני צופים
ואתה מה? תקוע בהצגת היחיד שלך מתחנן לצופים שישארו והם אומרים
לך "אנחנו נחזור"
ושהם אומרים את זה אתה יודע שהם לעולם לא יחזרו אבל אתה מעדיף
לחיות באשליה שאולי הם באמת יחזרו או לפחות יתקשרו
לפעמים אתה כל כך בודד שאתה מחליט להעלות איזה נערה כחולת
עינים מהקהל לבמה ובהתחלה הנערה מאוד מתרגשת לפגוש שחקן מיוחד
כמוך אבל מהר מאוד היא מגלה שאתה בעצם פסיכופט והיא מבינה למה
אין לך שותפה להצגה והיא מזהירה כל בן אדם אחר שחשב אי פעם
לבוא להצגה שלך שלא יעז להתקרב אם הוא רוצה להשאר שפוי
וככה אתה מפחיד עוד ועוד אנשים עד שלא נשאר לך כמעט צופים
וברגע של שפיות אתה מגלה שנשאר לך בן אדם אחד שצופה בך תמיד
ורואים לו בעינים שהוא לא יעזוב אותך
ואז ברוב חוכמתך אתה הולך ויורה בו |
