שקוע בתוך האבל שלי אני מסתכל קדימה, מחמיץ רק במעט את מבטי
האנשים שנעים מממני והלאה לפי כללי נימוס בלתי כתובים, רק שובל
המבטים נקלט אצלי אבל זה מספיק ליצור תחושה, אין ספק, מקומות
עם הרבה אנשים עושים לי הרגשה חרא, גם ככה אני מרגיש בודד.
השתוקקות רגעית להיכנס לפאב, אבל לבד? לפחות שם לא צריך להסתפק
בתחליפים, הם ינוחו עליך (המבטים), אוירה של פאב אתם יודעים.
אילו רק למד המהרהר מן השיכור (אבל את זה אמר קפקא) ובכלל, אני
לא מצליח להשתכר, אף פעם.
יושב בחדר, הלילה יהיה אלכוהול,מוזיקה,בנות,ברי סחרוף, פעם זה
היה ממלא אותי במשהו, נגיד התרגשות, היום זה לא מזיז לי, אולי
בגלל שהחיים איבדו משמעות עבורי? נפל לי העט, התכופפתי ותפסתי
מחסה מתחת לשיח, הוויטנאמים המזוינים האלה, המפקד צעק לתפוס
מחסה ולהשיב אש אל עבר מקורות הירי, תוך חצי דקה ארגנתי כח
שהסתער קדימה.
המפקד לא טרח להודות לי, לא נעלבתי במיוחד, יהיה לו מספיק זמן
להתחנף אלי אחרי שאני יבקש העברה, חוצמזה שהגענו לכפר והוא כבר
ראה את הזיון שלו. הלכתי בינות לחיילים רואה איך עומד להם כל
כך שהם חוטפים מכל הבא ליד, ראיתי קבוצות של אמהות נחטפות
לבקתות או סתם נאנסות בחוץ, חשבתי לעצמי היא יפה, כדאי לי לבקש
את המ"ס טלפון שלה? בכל זאת זה הלילה הראשון שלה פה והאחרון
שלי.
אולי אם היא הייתה נשארת הייתי משנה את דעתי, אבל היא קמה,
הלכה לאכול, לפחות היא שאלה אותי אם אני ישאר ער, אם הייתי
אומר לה שכן היא הייתה חוזרת?


בסיפור המורכב הקודם שלי הסברתי אבל טענו זה צעד מתנשא, בכל
אופן הפעם אני משאיר את החשיבה בידיכם, די השקעתי בסיפור ואני
חושב שהוא מורכב אז בבקשה אל תרשמו חוות דעת אם קראתם ברפרוף,
אתם מוזמנים להשקיע קצת אפילו לקרוא עוד פעם, סה"כ ספרים נועדו
לעורר מחשבה, לא?