הינני בעצם תוצר של רצף כשלונות בכל תחום אפשרי, הנקראים חיי.
סיפור חיי באמת אינו מלבב, תמיד כמה הייתי לרחף בקלילות מעל
כולם, להיות אוויר לזמן מה, חסר כל כובד, חופשי ומאושר. אך
נשמתי, כנשמת פילוסוף, הנושא את עול העולם על כתפיו, והצלחותי
בהשגת מטרות, ובכן, ניתן לספור אותן על יד אחת.
פגשתי נשים, למדתי להכיר נשים, ניסיתי להבין נשים, ואפילו
הייתי עם נשים לפעמים, אך אף אחת לא הייתה כמוה; אהבה ממבט
ראשון, קסומה, כאילו פיזר מישהו אבק פיות על ראשינו ונתן ברכתו
לאהבה מושלמת, כי אם יכולתי להגדיר משהו כמושלם, כך הייתי
מגדיר אותה.
היא בהתה בחלל בעיניים ריקות כאשר הבחנתי בה לראשונה; שיער
שחור גולש ועיניים חומות בהירות עם מבט חודר כזה.
כתבתי לה מכתב אהבה בראש. אחרי דקה מכתב האהבה הגיע לאוזניה,
שפתיה התעגלו למין חיוך מעוקם והיא אמרה: "טוב...", והחלה
ללכת.
הרגשתי מחנק בגרון ואמרתי לה שאני מצטער ואולי לא הייתי צריך
להפיל עליה כל כך הרבה בבת אחת.
היא הסתובבה והחיוך המעוקם הפך למחזה של הרמוניה מושלמת בין
שפתיה הבשרניות ושיניה הלבנות.
הרגשתי שרגלי עוד דקה ניתקות מהאדמה ואני מתחיל לרחף, אך
עצרתי, עוד לא הגיעה העת.
זה כמו כשמגדלים עגבניות. קודם כל שותלים את הזרעים, משקים
מידי יום, דואגים לאור השמש, וכשהעגבניות מתחילות לצמוח צריך
להיאזר בסבלנות אינסופית עד שיגיעו לגודל המתאים, יקבלו סומק
ויבשילו.
אז חיכיתי, נתתי לה זמן.
שתלתי, ישבנו בבתי קפה, כמויות הקפאין שזרמו בדם שלי באותה
התקופה היו בלתי אנושיות לחלוטין.
השקיתי בהרבה קפה גם אותה ובהחלט הייתה תקופה של צמיחה.
נפגשנו לעתים קרובות, על ספסלים נטושים בגינות פסטורליות
וניהלנו שיחות נפש על מהות החיים עד לשעות הקטנות.
היא הייתה מספרת לי  על ילדותה האומללה, אני הייתי בוכה איתה
בלב, מנסה לשמור על איזושהי ארשת קשיחות מדומה, אך פעמים רבות
קלטה דמעה מבצבצת בקצה עיני, שריגשה אותה עד כדי כך, שהחלה
לנשקני בלהט עד שיבשה היא. כזו הייתה, בעלת מזג חם ואוהב, עוד
תכונה שגרמה לי רק להעריצה אף יותר.
נפתחתי אליה לחלוטין, סיפרתי לה על תסבוכי חיי, על חוסר בטחון,
אומללות בלתי נפסקת, ושנאה עצמית שחשתי מיום היוולדי, שפסקו
כמו כקסם מיד לאחר פגישתי הראשונה איתה, עם היצור המדהים הזה,
שבעודי משתפך לפניו ומגלה את כל סודות נפשי הכמוסים, הנהן
בראשו בהבנה, ליטף את ראשי ונישק את פצעי נפשי המדממים.
ההזדהות הזאת בינינו הפכה אותנו לזוג נהדר, השלמנו אחד את השני
בכל מובן אפשרי, ממש אידיאליה.
היינו ממש כשם חצאי הלבבות בציורים, שמשלימים זה את זה ללב
גדול ויפה, כך היינו, אני והיא, והלב האדום והעסיסי  הזה,
שראיתי בעיני רוחי, גרם לי להרגיש שהיא ממש על סף בשלות.
אכן, הכל היה מושלם, עד אותו היום, בו היא באה אלי עם דמעות
בעיניה בלא כל יכולת לדבר.
הבנתי שזהו, זה נגמר. העגבנייה שלי הצמיחה עשבים שוטים ועברה
לשדות אחרים, ונראה כי שם הבשילה לה, אולי כמעט לגמרי, בלעדי.
מדוע עזבה אותי, ניקרה השאלה בראשי שבועות רבים, הן הכל היה כל
כך מושלם. עלתה במוחי ההשערה שאולי הכל היה מושלם מידי, לפעמים
עגבניות כל כך בשלות ויפות שהן נופלות על הארץ  ומתפוצצות.
אחרי הכל, לה יש נטייה להילחץ ולהתפוצץ, כמו המכתב ההוא שכתבתי
לה, שתיאר את יופיה, ואת מבטה העמוק, שכל כך ריגש אותה והפחיד
אותה באחד, היא כמעט חמקה אז מידי, ואז חזרה, ועתה, היא שוב
חמקה.
היא ויתרה עלי ואני, ככל הנראה, נאלצתי לותר עליה, והבצורת
החלה, קרני השמש פסקו לחדור לגני, גן נטול עגבניות.
מאז חייתי בתחושת עצב תמידית, הלילות לא היו לילות והימים היו
מסריחים למדי.
חיכיתי ליום בו היא תתחרט, תתקשר ותבקש לחזור ואני אוכל לשחזר
בראשי את אותו מכתב אהבה מהיום ההוא, לדקלם לה אותו והיא
תתמוגג, ושנינו נחיה באושר ובעושר עד סוף הימים, כמו באגדות.
אך לא, היא לא חזרה לא לאחר יום, לא לאחר שבוע, לא לאחר חודש
ואפילו לא לאחר שנה.
יום אחד, בעודי נוסע לתומי בכביש, מלא רגשות כעס ותסכול על חיי
המבוזבזים הריקים מכל תוכן ועל עוד כשלון מקצועי, שמעתי בום.
האם פגעתי במשהו?
יצאתי מהמכונית, ובתוך שלולית הנוזל האדום זיהיתי את האהובה.
הרגשתי בשל, והיא הייתה בשלה ללא ספק (הבשלות נזלה ממנה...),
רגלי החלו להינתק מהאדמה, אחזתי בידה המרוסקת והתחלתי לרחף.