[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רעות גינדי
/
גיזרת כפולים

כשהגעתי לגיל עשרים ושבע, וראיתי את עידית מהכיתה שלי ביסודי
מתראיינת בטלויזיה לרגל צאת ספרה השני, זה היכה בי. הפוטנציאל
הגבוה שלי, זה שתמיד התנחמתי בו, התהדרתי בו וסמכתי עליו
שיתממש ברגע הנכון, הועמד בסימן שאלה.

המושג פוטנציאל טומן בחובו סיטואציה טעונה. אם אני חושבת שיש
לי פוטנציאל גבוה, יהיה עלי להוכיח זאת בשלב כשלהו. זה ידוע
שאפשר לזייף פוטנציאל בקלות יחסית, ולא חסרות דוגמאות.
לפוטנציאל גבוה יש תאריך תפוגה חמקמק. רבים מגלים שהפוטנציאל
שלהם התקלקל רק אחרי שכבר מאוחר מדי. הם כל כך נקשרים
לפוטנציאל הבלתי ממומש שלהם, עד שהם מתעלמים מאופיו בר החלוף.
אני למשל, חיה בהרגשה שהוא תמיד יהיה שם בשבילי. זו טעות, כי
אנשים כמוני נפגעים הכי קשה כשהפוטנציאל שלהם מתקלקל, חלקם
אפילו מידרדרים לפשע וסמים ומשפחות שלמות נהרסות. אם עד לאותו
יום תפוגה לא הצלחתי להיות בחורה רצינית, טרם התחלתי מסלול
מקוצר לדוקטורט, לא התחתנתי, לא התפרסמתי, ולא הרווחתי יותר
משתיםעשרהאלףשקללחודש  - כנראה שזה כבר לא יקרה.
אז אחרי שכיביתי את הטלוויזיה והתאוששתי מעט, גמלה בלבי ההחלטה
לא להיות אדם מבוזבז. החלטתי להוציא לפוטנציאל שלי את המיץ.

היום הראשון שלי בתור אדם לא מבוזבז החל ברגל ימין. היתה זו
שבת גשומה ולא מפתה כלל, מה שהקל מאוד על מלאכת ההתעמקות.
התעמקתי במשך שעות ארוכות, והרגשתי טוב מאוד עם עצמי. אפילו
חטפתי כאב ראש רציני, ובערב נתפס לי הצוואר מתנוחת הרכינה
הממושכת.
למחרת התעוררתי בתחושת חרדה קלה. חששתי שלא אצליח לשחזר את
ההצלחה של אתמול, ולא רציתי לקלקל. חשבתי על האנשים הרציניים
האלה שחייבים לשמור על רמה גבוהה כל החיים, בטח נורא קשה להם.
מאז שהם ילדים קטנים הם מממשים את מלוא הפוטנציאל שלהם. אני,
לעומת זאת, חדשה בעסק ואין לי מה להפסיד. מחשבה זו עודדה אותי,
וגם הרגשתי שמחשבות מהסוג הזה מתחילות סוף סוף להלום יותר את
הפוטנציאל שלי. קמתי לעוד יום של התעמקות מזככת. בימים הבאים
ניסיתי לשמור על שיגרה של התעמקות בנושאים שונים, על פי סדר
יום קבוע ומתוכנן היטב.

ביום החמישי נאלצתי לצאת מהבית. עד אותו הרגע לא לקחתי בחשבון
מצב שבו אצטרך לממש את הפוטנציאל שלי מול אנשים זרים. מצד אחד
לא רציתי לאבד את המומנטום, אולם עצם המחשבה על חשיפה הכניסה
אותי לפאניקה, ידעתי שאני עלולה לחזור בקלות לנקודת ההתחלה.
עמדתי קפואה בין האמבטיה למטבח. חשתי לראשונה את כובד האחריות
הרובצת על אדם רציני, שאינו יכול להניח את רצינותו בצד כשלא
נוח לו. המעידה הקטנה ביותר תחזיר אותו בהרף עין לשורת האנשים
שוויתרו מראש, או גרוע מזה - האנשים שנכשלו. כל אחד יעדיף
במקרה כזה לחשוב שהוא מאלה שוויתרו מראש, כי להיות אחד מאלה
שניסו ונכשלו זה תיק הרבה יותר כבד. ברגע שאומרים לך "העיקר
שניסית",את יודעת שאין דרך חזרה. אמרתי לעצמי שאם החרדות
המתמשכות האלה הן המחיר שצריך לשלם על מצויינות, אז אני לא
בטוחה שזה משתלם.

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם או מאין שאבתי את הכוח, אבל
עובדה שכעבור זמן מה התלבשתי ויצאתי. התכוונתי להתחיל בקטן,
ללכת לדואר, אולי לסופרפארם, לקנות כמה דברים במכולת, ולחזור
מהר הביתה. קלי-קלות. הסתכלתי על עצמי במראה שבחדר המדרגות,
הכל נראה רגיל. פתחתי את הדלת והתחלתי לצעוד במורד הרחוב
המוכר, לראשונה כאדם לא מבוזבז. לא הרגשתי שמישהו מבחין בי
באופן מיוחד. אנשים עברו מולי באדישות, עסוקים בעצמם ובצרות
שלהם כמו תמיד. כמובן ששמחתי על כך שהענינים מתנהלים על מי
מנוחות, אבל גם לא יכולתי שלא לחוש אכזבה קלה. נזפתי בעצמי על
הסצנה הזאת בין האמבטיה למטבח, זה היה ממש מיותר. הקניות
במכולת עברו בשלום, אם כי חשתי אי נוחות מסוימת כשהאישה הזקנה
שאלה אותי איזו שמנת מתאימה להקצפה. ביום רגיל הייתי עונה לה
בלי היסוס, ואילו עכשיו הרגשתי אחריות מסוימת והקדשתי בערך דקה
למחשבה לפני שעניתי. הזקנה לא התרשמה מזה בכלל.

למרות זאת ,הייתי גאה בעצמי. עד כדי כך הייתי מרוצה, שהחלטתי
לפנק את עצמי. נכנסתי לספריית הוידאו לבחור סרט. אני אוהבת
סרטים, ולא ידעתי אם בתור אדם רציני אני אמורה לוותר עליהם.
דחיתי את ההכרעה בנושא זה למועד מאוחר יותר, וניגשתי בטבעיות
למדף של הקומדיות האמריקאיות. בחרתי סרט אחד עם השחקנית
הבלונדינית מ"חברים". אבל אז חשבתי שקומדיה דבילית אולי טובה
לאנשים מסוימים, אך עם פוטנציאל כמו שלי, ועוד ממומש, זה פשוט
לא מתאים. חוץ מזה, חשבתי, יש הרבה סרטים מאוד רציניים שאני
יכולה לקחת, עם ספרות רלוונטית ומראי מקום והכל. ניגשתי בכובד
ראש למדף הסרטים האירופאיים עם תרגום לאנגלית.

הסטודנט עם הקוקו בדלפק ההשאלה כנראה רק חיכה שמישהו יתקרב
לשם, כי ברגע שהתחלתי לסקור את שלושת המדפים הוא יצא מהכוך שלו
והתקרב אלי. "את צריכה עזרה ,אולי?" היה לו קול רך ועמוק, ומבט
כלבלבי משועשע מעט. הרגשתי לחץ בחזה ודפיקות לב מואצות. מסיבה
לא ברורה היה לי מאוד חשוב להבהיר לו שאני בחורה עמוקה,
רצינית, ולא אחת שמבזבזת את זמנה באופן קבוע בספריות וידאו. לא
ידעתי איך לעשות את זה. חוסר הניסיון שלי בשטח נתן את אותותיו.
"זה בסדר ...אני מסתדרת" גמגמתי, ושלפתי קלטת אחת מהמדף.
הסטודנט (היה לי ברור שהוא לומד קולנוע) התעקש לנהל שיחה. "אני
רואה שאת מתעניינת בקולנוע פינלנדי. בחירה טובה, למרות שהסרט
האחרון שלו היה קצת ממוסחר מדי לטעמי."

הסתכלתי עליו כשדיבר, ובאותו רגע הבנתי את מה שהוא באמת רצה
להגיד: "תביני ,אני לא סתם אחד שמוכר בחנות, יש לי המון
פוטנציאל ואני בדרך למימושו המוחלט. בעוד שנה-שנתיים אני אהיה
עמוק בתוך התעשייה, אם לא במאי אז בטוח מבקר ב'העיר'. העבודה
פה זה רק לבינתיים". הוא נראה לי מגוחך. ידעתי שעלי לנצל את
הרגע הזה של מחשבה צלולה, לקחתי נשימה עמוקה ועניתי באומץ
"אהה, כן, רציתי לדעת אם העותק הזה הוא בגירסת הבמאי או בגירסה
המוקדמת". ראיתי שהוא הופתע והיה גם מרוצה מהשאלה, אבל לא
הייתי מסוגלת להקשיב לתשובתו. מאושרת מקור הרוח שהפגנתי,
החלטתי להסתפק בשיחה הקצרה הזו ולברוח עם הסרט, לא משנה איזה
סרט, במהירות האפשרית. "לקחתי!" אמרתי לקוקו. שמתי לב שהוא
חייך בעקמומיות כששאל "את שניהם?". ברגע הראשון לא הבנתי על מה
הוא מדבר ולמה הוא מחייך בצורה כזאת מוזרה. לא עניתי. "את
לוקחת גם את קאווראסמקי וגם את הדבר הזה?" הוא חזר. הדבר הזה?
אני בטוחה שהחוורתי כשהבנתי שאני עדיין מחזיקה בידי את הסרט
הדבילי מהמדף האמריקאי. הוא עלה עלי, הרסתי הכל. הרגשתי שדמעות
מציפות אותי, וגוש גדול נתקע לי בגרון. מלמלתי כמה מילים על כך
שאני ממהרת, דחפתי את הקלטות למדף, ורצתי החוצה אל הרחוב.

מאז אני יושבת בבית וחושבת: "בזבוז, קלקול, פספוס, טמטום,
זלזול, בלבול" ועוד מילים עם התופעה הזאת של ההכפלה, נו איך
קוראים לזה? בן אדם רציני היה זוכר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם גבר הולך לבד
ביער, והוא
מדבר, ואין שם
אישה,האם הוא
עדיין טועה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/02 16:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות גינדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה