הוא עלה לבמה חצי מתנדנד בטי שירט כהה, נבוך מהקהל כהרגלו,
מנופף ביד, מעביר יד בשיער כאילו כבר מת להתחיל לנגן.
ממלמל כמה שורות לא מחייבות, לוגם קצת מהבירה, תולה את הגרטש
האדומה הנצחית על הצוואר. מסתובב ללהקה ויאללה, עכשיו הוא
בבית.
האורות מבהיקים מאחוריו ב"רעש לבן", יוצרים דמות שחורה על רקע
לבן, תמיד תישאר לי התמונה הזאת כשאני שומע את השיר, הוא נראה
מאושר כל כך.
אני לא מסוגל אפילו לזוז, בוהה בבמה, מסביבי אנשים קופצים,
מחליפים מבטים של "וואוו".
הוא מחייך במבוכה בין השירים, יודע שהקהל אוהב אותו כשהוא
מתבייש ככה. רואים שהוא אוהב את הסט, ההופעה, מושך את השירים
לקיר של רעש גיטרות עד לאנטי קליימקס בסוף השיר.
הוא מנענע את הגיטרה, מנענע את השיער שלו מתנפנף, משתולל.
מגיעים ל"אין קץ.." כאן אני לא יכול כבר, יצאתי מהשוק,
השתוללתי בטירוף כשהוא צעק את הפזמון. כל הריצפה של הסיטי הול
עולה ויורדת מתחתינו כאילו עוד שנייה היא קורסת. הוא עולה
ויורד ליעני הדרנים, חוזר בסוף, לבד, בלי הלהקה, חמוש בגיטרה
שלו ומקבל בקשות מהקהל ומנגן ושר לבד שירים שביקשו. לבד מולנו
אינטימי, ערום, חשוף לגמרי, הכי טבעי בעולם, כאילו הוא מנגן
לעצמו בחדר. הכי קרוב שאפשר.
בסוף כשהוא יורד אף אחד לא הולך הביתה, האורות של הסיטי הול
נדלקים, הדי ג'יי כבר שם את המוזיקה של המקום וכולנו עומדים
וקוראים לו: ברי! ברי! ברי! ברי!
הוא עולה לשלום אחרון לוחץ ידיים לכמה אנשים בקדמה, מנופף,
כאילו שוב נבוך מהאהבה שיש לנו אליו, מסתובב בין המגברים
והכלים המונחים עדיין על הבמה ויורד.
זהו, עכשיו נגמרה ההופעה.