ללא ספק האהבה הגדולה ביותר שהיתה לי אי פעם היא, תאמינו או
לא, חביתה עם בצל. כן כן, אני יודע שזה נשמע לכם קצת מוזר, אבל
זה פשוט הדבר שאני הכי אוהב בעולם.
אני אפילו זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי את זה. זה היה כשהייתי
בן שמונה בערך, ונסעתי עם אבא ואמא שלי לדודה רינה בבאר שבע.
היה לנו אז מן אוטו אדום ומצ'וקמק כזה שאם נגיד האשה הכי רזה
בעולם היתה נכנסת אליו, היא היתה תופסת את כל המקום. אבל
איכשהו הצלחנו כל פעם מחדש להידחף פנימה אני, אחותי הגדולה
מירית אבא ואמא. בקיצור, באותו יום קיץ לוהט נסענו לנו,
ירושלמים מיוזעים לבאר שבע. כשהייתי קטן הייתי ללא ספק מהילדים
הנודניקים האלה ששואלים כל שנייה את ההורים שלהם או את
המדריכים באוטובוס של הצופים מתי מגיעים, וזה בדיוק מה שעשיתי
באותו יום. בכל אופן, מה שאמא שלי היתה עושה במצבי לחץ שכאלה
(לא מספיק שהיא לא יכולה לנשום באוטו  המצ'וקמק שאפילו מיזוג
לא היה לו, עוד בן השמונה הקרצייה שלה מנג'ס לה) היה לדחוף לי
איזה משהו לפה שישתיק אותי. הצרה היתה שבאותו יום אמא שכחה את
הסנדוויצ'ים בבית ולא היה לה מה לשים לי בפה כדי שאני אשתוק,
וכל האוטו היה צריך לסבול את פנינות החכמה של האח הקטן עד
לרחוב ברגמן 17 באילת. איך שאבא החנה את האוטו, כולם פרצו
החוצה בהקלה עצומה, ולמרות שבחוץ היה חום של שלושים ושמונה
מעלות בצל, הרגשנו כאילו נכנסנו לתוך מקרר. אמא שלי כבר היתה
מתה להיכנס למזגן של רינה, לשתות איתה כוס קפה ולעשן סיגריה,
אבל הדבר שהיא הכי רצתה היה שאני אשתוק, אז היא הריצה אותי את
כל  הדרך מהחנייה עד הבית של דודה רינה (מה שהיה דיי קשה לילד
בגילי). איך שהגענו לדלת של הבית אמא שלי פתחה אותה בפראות,
בלי לדפוק אפילו ושאגה: "רייייננננההה!!! בואי לפה מהרררר!!!"
כאן המקום להסביר שחוץ מזה שאמא שלי היתה בת אדם עצבנית
במיוחד, אני הייתי ילד מעצבן במיוחד, וזה היה שילוב קטלני מאד.
הפיוז של אמא שלי נשרף כבר בחמש דקות הראשונות של הנסיעה,
וכשהיא גילתה שהיא שכחה את הסנדוויצ'ים בבית היא בכלל רצה לרדת
בכניסה לעיר ולתפוס טרמפים חזרה הביתה. בכל אופן, רינה יצאה
מהמטבח, מקנחת את ידיה במגבת וברכה אותנו לשלום. "רינה אני
אומרת לך, הילד הזה הוא בלתי אפשרי! כל הדרך הוא שיגע אותי אני
כבר לא יודעת מה לעשות איתו! ליאור בבית? מה לא?? אז איך אני
בדיוק אמורה להעסיק אותו עכשיו?! תתני לו איזה משהו לאכול,
שלפחות יתמלא לו הפה לכמה זמן!". רינה לא התרגשה מההיסטריות של
אמא שלי. אמא שלי תמיד היתה יוצאת מנסיעות ארוכות על סף התקף
לב, וחוץ מזה רינה היתה אחותה, היא ידעה טוב מאד את התגובות
הבלתי נעימות של אמא שלי להצקות שלי.
רינה לקחה אותי ביד ושאלה אותי מה אני רוצה לאכול "אל תתייחס
אליה" היא לחשה לי כשהיינו במטבח ואמא כבר ישבה בסלון עם כוס
קפה ועישנה בשרשרת, "אתה יודע כמה היא אוהבת אותך". זה מה שאני
אוהב ברינה, היא תמיד יודעת איך להרגיע אותך ומה להגיד לך, וגם
אם זה הדבר הכי טיפשי בעולם, איכשהו זה תמיד מעודד אותך.
התיישבתי על אחד הכסאות החומים במטבח שלה, ליד שולחן הפורמייקה
הצהוב והסתכלתי עליה מכינה לי במיומנות חביתה עם בצל. הייתי
מקוסם מאיך שהיא עשתה הכל כל כך בזריזות, והכי התלהבתי מאיך
שהיא שברה את הביצה ביד אחת בלי שהכל יימרח על הרצפה. אמא שלי
אף פעם לא בישלה. פעם בחודש בערך היא היתה חוטפת התקף של רגשות
אשמה ומנסה להכין לנו איזה פסטה או משהו כזה, אבל תמיד זה נגמר
בזה שהמטבח כמעט נשרף ובסוף הזמנו פיצה.
רינה הגישה לי את החביתה, צהובה עם בצל זהוב כזה, בתוך צלחת
לבנה. אני לא אשכח אף פעם את הטעם של החביתה הזאת, היא לא היתה
יבשה כזאת אבל היא גם לא היתה רטובה ומתפרקת והטעם של הבצל היה
מדהים. בכל הפעמים שהכנתי מאז חביתה עם בצל לא הצלחתי אף פעם
להגיע אפילו קרוב לטעם הזה. ביקשתי עוד תוספת ועוד תוספת
וראיתי איך אמא מסתכלת עליי במבט כזה של "זה לא מנומס לאכול כל
כך הרבה", אבל היא לא אמרה לי כלום כי לפחות זה סתם לי את הפה
ולא הצקתי לה. נשארנו אצל דודה רינה במשך שבוע והדבר היחיד
שהסכמתי לאכול היה החביתה הזאת. בבוקר אכלתי אותה עם טוסט בצד,
בצהריים עם לחמנייה ובערב עם ירקות. כשחזרנו הביתה מדודה רינה
לא הסכמתי לאכול יומיים כי פחדתי שאם אני אוכל משהו שהוא לא
החביתה הזאת, יעבור לי כל הזיכרון של הטעם שלה, אבל עד היום
הוא לא עבר. אמא נאלצה ללמוד בלית ברירה איך להכין חביתה (!)
ועם השנים למדתי גם אני.
מה אני אגיד לכם, החביתה הזאת לא עשתה לי חיים קלים. ברגעים של
דיכאון זה הדבר היחיד שאני מוכן לאכול ואתם יודעים, חביתה עם
בצל זה לא דבר שתמיד נמצא בהישג יד.
חברות שהיו לי כל הזמן העירו לי על הריח שיוצא לי מהפה ואפילו
איימו עליי שאם אני לא אפסיק לאכול את הדבר הזה אין לי מה לחפש
איתן יותר. אבל לא הפסקתי לאכול ובסוף זרקו אותי ונשארתי לבד.
בעצם לא לבד, עם החביתה שלי.
לפני כמה זמן לא הרגשתי כל כך טוב והלכתי לרופא שלי שהודיע לי
חגיגית שיש לי לחץ דם גבוה ושאני חייב להפחית בכמויות של
הכולסטרול שאני צורך. מה אני אגיד לכם, נכנסתי לדיכאונות קשים,
לא ידעתי מה אני אעשה בלי החביתה שלי... הבטחתי לו אלף הבטחות
שמהיום אני מפסיק עם כל החביתות והבצלים, הגעתי הביתה וטיגנתי
לי חביתה משלוש ביצים ובצל שלם.