גנב, הם קוראים לי. וגנב אני לא. גם אם כל הפעמים שלקחתי היו
פשעים. לקח להם הרבה יותר מדי זמן לתפוס אותי.
מה שלקחתי, לקחתי ברשות, בחסד. מתוך הזדקקות. לא אומר שלא היה
זה ברוע לב כי אכן לב רע פועם בקרבי. הדם שהוא מזרים בי לוקה
בחולי ונשימותי את העולם טעמן אפרפר וחלוד.
גם אם עבורם אני גנב, ישנם שני דברים דברים שאינני. לעולם איני
שוכח ואינני מסוגל לחיות לבד. הבדידות עושה את כל הרחובות
ארוכים וכל אשר בהם נגוע במגע כבד וקר של מתכת. בין בגדי
הישנים אני שומר את חיי בצרורות. כל רכושי בא לי בצדקה
וזכרונותי גם כן. אני נושא משא כבד של שנים ולא את חיי שלי
בלבד.
אפשר לומר שזו עסקת חליפין. כן, אפשר לומר, לא צריך מיד להאשים
בגניבה. אפשר לומר שאני מכונה אמינה המסייעת לאנשים תמורת סכום
סמלי מהם עצמם. טעימה של חיים טריים, נקיים, לא מקולקלים. אני
גורר את מילותיהם הפשוטות למחבואי כמו עכברוש גווע ברעב
ובלילות ניזון מהן. מחליף את שק העינויים הגדול שלי בכיס אוורי
חופשי של חיים אחרים.

אני זוכר הכל, ובזאת אני מתכוון שאין שתי נשימות זהות וכאב
אינו חולף בבוקר והזמן הטוב אינו מרפא דבר פרט לתקווה. רגעי
ההווה שלי אינם אלא חלק מתצרף ענק שממנו אין לי מנוס. וככל
שגביע חיי מתמלא ביום אחר יום, אוזלת הריקנות אליה אני יכול
לברוח. אני יכול לומר לכם איך מרגיש ילד בן 14 שברח מהבית, אני
יכול למנות בפניכם את המעט שאכלתי באותו שבוע קודח, את הכאב
הטמון בכל הדברים, גדולים וקטנים להם אין מקלט. דמעה אחר דמע
העצורה בעיניים חוששות.
מחיי חסרי המזל השכלתי בדבר אחד, הרעב והייסורים, תמיד הם
גדלים. אני רעב עכשיו כתינוק בן יומיים, כילד קטן ונעלם, כבן
24 וכבן 40, אשר רעבו הוא רעב אשר יודע שכל שובע רק יוביל לרעב
דחוף יותר לחיים נוספים. רעב עצוב יש לנו המבוגרים, רעב שאינו
זועק אלא מתעצם בהכנעה מול הידיעה שאין ידיים הממהרות להרגיע
בתשובת אהבה ואוכל. אני חש את כולם, רעב על גבי רעב כערימה
ענקית של מחסור. ותחושת השובע של הילד הקטן גורמת לי למחנק.
פעם הייתי שבע ועכשיו לא עוד.  

אך זכרוני משרת אותי למטרות נוספות מאשר סבל. הגורם לייסורי
הוא בהתאמה גם המפלט מהן. ולא את רק את חיי אני זוכר, לא רק את
כאב השנים הסתום שלי. אנשים רבים יש בתוכי. חלקם חולפים חסרי
מנוחה, לרגעים ספורים בלבוש צבעוני ברחוב וחלקם נרגעים ומכים
שורש. אשה אדמונית נהנית מארוחת בוקר. זאת ראיתי כאשר ביתי היה
ספסל מול מסעדה ריקה בתחילת החורף. הארוחה התחילה בריחו החם
והפשוט של לחם. המלצר התעלם ממנה והיא נדרשה לחזור על בקשתה
מספר פעמים. היא לבשה חולצה בצבע יין, מכופתרת ובפניה ניקרו
עייפות ומכאוב. כל אלו גמעתי.
זכרונות כאלו הם כשירי ערש עבורי. סיפורים לפני שינה. כשאותו
קרחון עצום של חיי נוגש בי בנוקשות קשה מנשוא, אני שואל רגעים
של אנשים אחרים. פעמים רבות נזכרתי באותה אדמונית וארוחת בוקר
ואני זוכר אותה בבואה ובלכתה, במטבעות הקטנים שבשרו את דלותה.
דברים כאלו אני מבין. המעט שיש לי מחולק אינספור פעמים לכל ימי
חיי. אני עשיר בבדידות ומקובל בחברתו של העוני.
רק זאת אני שואל, "האם טוב לך?"
תשובות אחרות לא ארצה לזכור. אני שואל אדם מבוגר ממני, הגר
בשכירות לבדו בבית גבוה. הוא מודה לי על ששאלתי וחולק עמי את
פת אושרו. הוא בורך בשלושה נכדים השנה, לשניים מהם עיניים
כחולות כמוהו עצמו ולאחד עיניים כהות כמו לאמו אשר באה מארץ
זרה מעבר לים. ועוד ארצות רבות שוכנות בי. גלים דוממים מכים
בחופים אפלים במעמקי תודעתי. למרות שלא הרחקתי לכת מעולם ואת
הבית אותו עזבתי פעם עודני רואה מכאן בימים בהירים, בין צמרות
העצים, לבנים מתפוררות זועקות לעיתים שאשוב. איני אדם רחוק, אך
גברים נודדים רבים עברו דרכי, גבוהים וכהים. חלקם אף שבו לשמוע
את סיפורם הם, שוב. ואני אומר הכל, רק מפציר בסוף - "האם לבך
טוב עליך?" וסיפור נוסף אזכור. חיים רבים מצאו בי מקלט ואני
מוצא מקלט בהם. ספר אחד קראתי בכל ימי חיי ולמילותיו לא בחרתי
לשוב ולו פעם אחת. איני רוא שם אנשים, איני מוצא חיים ואור
ואושר. רק אותיות שחורות רודפות זו את זו עד לנקודה.

אין זרים לי כאן. רגליי נטועות בעבר וכולם מושיטים לי את ידם
לגעת בתהילה ישנה ותענוגות מכוסים אבק אותם גם אני חסרתי. אדם
משופם כבן שלושים המנהל חנות קטנה למצלמות שואל אותי מדי יום
בעוברי - איך היה כשהיה ילד?
ואני מספר לו כיצד הייתי צופה בו ובחבריו הגבוהים, משחקים
כדורגל ען פחית או כדור סמרטוטים. והוא מוחה את דמעותיו
הספורות על שרוול מכופתר ומודה לי על שהייתי עד. על הברים
הקרים שלי שצפיתי בעיר מתעוררת שוב ושוב לשאון ושוקעת לשנת
שכחה מתוקה. וכל יום נושא את ברכת הלא-נודע. אך לי ידוע זה
מכבר וימי שבים ומכים ושוחקים זה את זה.

כאשר אני נעשה בודד יותר מדי, אני שב למילותיו של ספן מגמגם
מספרד, שסיפר בתמונות רועדות על היכל גדול מלא אנשים נכבדים
ולבושם יפיפה ואין שמלה אחת כדוגמת השנייה ואין אדון אחד אשר
חיוכו אינו רחב וגינוניו אינם מושלמים. ואנשים אלו, אשר אינם
דוברים את שפתי, שופעים מילים זרות וטובות לקבלת פניו של מלך
שאת שמו לא שמעתי שנית. וכולם נאספים שוב ושוב ונברשות האולם
הגדול דולקות בכל רגע ורגע של אפלולית בפשטותו של הלילה ברחוב.

סמרטוטי הווה נערמים והזכרונות שבים למקומם. אורות הארמון כבים
ומותירים את אורו הדוהה של פנס רחוב.

את העיר הזו כולה השאלתי, פינה מפה ורחוב משם, אך את כולה
ראיתי ושמעתי ואני מכיר את קולות הרגליים המכות במדרכות כאילו
היו פעימות לבי. ואני מכיר את לבבות הצועדים כי צעדתי יחד
איתם. אך היום הם דורשים גמול שאיני יכול לתת. הם רוצים לשוב
לימים שסופרו. הזדקנו הם יחד אתי והם רוצים את זכרונותי כי
חייהם שלהם כבר אזלו-נזלו. בעיני הם רואים שהיה בתחילה שלהם
וצרחה יחידה עולה בקרבם. 'גנב'. אבל אני לא לקחתי דבר שהם לא
חילקו בחינם. עכשיו הגלגל התהפך ולי אוצר חייהם היקר. מעתה
סיפור אחד בלבד יש לי על שפתיי- את חיי שלי אומר ותו לא.
חתומות בי מלחמות גדולות ורגעים קטנים אך אני עצמי - מי יזכור
אותי?