אז ניסע לנו יורק הוא אומר. נו יורק כאילו העיר היא איזה חברה
שלו מכיתה ג. כולי מלאה בתיעוב כלפיו כלפי המצב כלפי החברה
וכלפי האוטו המחורבן הזה שאני תקועה בו עכשיו. אנחנו נוסעים
לזיכרון לבקר את ההורים שלו בשבת בצהרים וכל הדרך הוא טוחן לי
במוח על התוכנית העיסקית שלו. לנסוע לנו יורק ולפתוח בורקסיה
אוטנטית בצלסי. כאילו מה שכל המתרוממים האלה שם צריכים זה עוד
בורקס בשר.
אני מסתכלת החוצה דרך החלון של האוטו ומרגישה שוב איך השינאה
גואה בתוכי. אם לא הייתי פחדנית כל כך הייתי חוטפת את ההגה
מהידיים שלו ומרסקת את האוטו המסריח שלו בתוך מעקה הבטיחות.
בתוך כל ההוריקן שמשתולל לי בראש אני פתאום מרגישה את היד
המחורבנת שלו מזדחלת במעלה החולצה שלי ומגששת את דרכה אל השד
השמאלי שלי. הוא תופס לי בפיטמה וצובט אותה קלות. אני סוטרת לו
על גב כף היד ומצחקקת כמו איזו פוסטמה. הוא מחיך וממשיך לזיין
לי בשכל. אז מה את אומרת, מה?  שבועיים אחר כך הוא חוזר הביתה
ב 2 בצהרים לובש חיוך דבילי על פניו. כשאני שואלת אותו מי מת
הוא מודיע לי בחגיגיות שבעוד 4 ימים אנחנו עוזבים את המדינה.
במשך שעתיים הוא המשיך לפרט בפני את התוכנית העיסקית שלו ואני
רק ישבתי שם על הספה עם הפיה של הפייפ בפה שלי יונקת עשן
ושוקעת עמוק יותר ויותר בתוך השלווה שלי. האמת שהוא שיחק אותה
החלאה הקטן. שבוע אחרי שהגענו לניו יורק איזה דוד רחוק שלו מצא
לנו דירה בקווינס ממש מעבר לגשר. ובקשר לבורקסיה הוא התרוצץ כל
היום ממשרד ממשלתי אחד לשני עד שהצליח להשיג את כל האישורים
שהינו צריכים. הוא אפילו מצא איזו חנות פינתית על מקדוגל
ובליקר של איזה ערבי זקן שמת מהתקף לב והילדים שלו שלא ממש ששו
להמשיך למכור פלאפל השכירו לו במחיר מתועב בגודלו. וכך החלו
חיינו עלי מנוחות בעיר הגדולה. עבדנו לנו במשמרות והאמת שאפילו
הלך לנו לא רע בכלל. כל בוקר הייתי יוצאת לעבודה וכל ערב הוא
היה בא להחליף אותי כך שלשמחתי לא בילינו שום זמן ביחד. הכל
התחיל להדרדר בערך ביולי. עמדתי לי מאחורי הדלפק שכזוג הודים
נכנסו לחנות. הם ניגשו אלי ושאלו עם הבורקס בשר שלנו עשוי מבקר
או מעוף - כידוע להודים אדוקים אסור לאכול בקר כי הרי זה כמעט
כמו לאכול את אלוהים - פייר, לא היה לי שמץ של מושג מאיזה בשר
עשוי הבורקס אבל זכרתי שעל המשאיות של החברה שסיפקה לנו סחורה
יש ציור של תרנגולת מחייכת. אז בחיוך רחב ובאנגלית העילגת שלי
אמרתי להם "ציקן אופקורס". הם קנו שתי חתיכות כל אחד. שילמו.
והלכו לדרכם. לא חשבתי על זה בכלל עד שיומיים אחר כך השרץ
התקשר אלי פחות משעה אחרי שחזרתי הביתה וצרח שהמון הודים
מוטרפים צובא מחוץ לחנות ומאיים לשרוף אותו בפנים כי הוא מכר
להם בשר בקר בהסואה של בשר עוף. הרבה תכונות טובות לא ניתן
ליחס לו ועמידה במצבי לחץ היא בטוח לא אחת מהם. לבשתי גינס
וטישירט במהירות ושמתי פעמי אל החנות. כשהגעתי הכל היה כבר
שקט. לא היו הודים בחוץ ועל הדלת היה תלוי לו שלט שאמר שנחזור
בעוד 5 דקות. פתחתי את הדלת בזהירות. הכל היה שקט בפנים. קראתי
לו בקול שקט ולא קיבלתי תשובה. התקדמתי לכיוון המטבח בשקט
בשקט.  פתחתי את הדלת במכה אחת ושם בין התנור אפיה למשטח שעליו
גלגלנו את הבורקסים ראיתי אותו. שוכב על הריצפה דם קולח מחור
בבטנו ורעשים מוזרים שנשמעו האמת כמו נודים של חתול יצאו
מהגרון שלו. לא רצתי אליו או משהו כזה פשוט עמדתי שם והסתכלתי
עליו והאמת שבראש רצה לי תמונה מאפוקליפסה עכשיו של הגנרל
המטורף ההוא שכובש את החוף בגלל הגלים. לא ממש מובן. מאחורי
התנור יצאו שלושה הודים חסונים. זיהיתי אחד מהם. הוא היה אחד
מהזוג שמכרתי להם את הבורקס יומיים לפני זה. הם התקדמו אלי
שלושתם לאט כאילו שאני איזה ברוס לי מינימום. ואני רק עמדתי שם
וחיכיתי. בסוף אחד מהם שלח יד ותפס אותי בשער. הוא הפיל אותי
לריצפה ובעט לי בבטן. חבר שלו - זה שאכל את הבורקס - התכופף
ולחש לי באוזן " אנחנו נראה לך מה זה לשחק לנו באלוהים יא
זונה". ואני כל הזמן הזה רק המשכתי לחשוב על מרטין שין שוחה
בנהר עם הסכין בין השיניים. הרגשתי משהו חד ננעץ לי בין הצלעות
בגב ואחרי כמה שניות הרגשתי נוזל חם זורם לי במורד הגב ולתוך
החריץ של התחת. שלושת ההודים התלחששו בניהם כמה דקות ואז פשוט
הלכו בלי לדבר עוד מילה או לגעת בנו. אני הסתכלתי לעברו וראיתי
שאחת העיניים שלו נפוחה לגמרי ועצומה- כנראה שהם בעטו לו
בפנים. העין השניה שלו בהתה לי בפנים והא הזיז את זרועו
באיטיות לכיווני. נסיתי לקרב את עצמי אליו אבל הייתי כל כך
חלשה שהרגשתי כאילו אני שוקלת כמו סמיטרילר. בסוף אחרי זמן
שנראה כמו נצח הוא הצליח לגעת בי וידו זחלה לאיטה אל כיוון
החזה שלי. גם עכשיו כשאנחנו שוכבים על הריצפה מדממים הוא שולח
את ידיו המיוזעות אל עבר הפיטמות שלי. גל אדיר של כעס שטף את
גופי ובכוחותי האחרונים הנפתי את ידי והנחתתי אותה על פניו. "
חתיכת חרא אחד" ליחששתי " חתיכת חרא".