שקועה בדיכאון בגלל החברים ולא מבינה איך יכול להיות שלבן אדם
שאיכפת לה ממנו לא יהיה איכפת ממנה.
לא מבינה את כל העניין הזה של החברים, ובכלל מעדיפה להיות לבד,
אבל מפחדת.
רוצה ללכת ברחוב לבד בלי מטרה, עם הדיסק מן שלה ובתוכו מתנגנים
שירים להסתכל על הציפורים ולקוות להיות אחת מהן.
רוצה, אבל לא יכולה.

בכלל היא הייתה רוצה להיות ציפור, לעוף למרחקים, שלא יהיה
איכפת לה מכלום ולהיות לבד. רק היא השמיים והעננים, ואולי מדי
פעם לקפוץ לבקר אנשים בגן העדן (כן היא מאמינה בזה...)

ברקע מתנגנת תחנת רדיו, תחנה קבועה אצלה במערכת שהדיסקים בה לא
עובדים. היא מתחילה לחשוב שהשירים הם בעצם הפרסומות. כל חמש
דקות יש פרסומת עם ג'ינגל מזדיין והיא זוכרת את הפרסומת במקום
את השיר שהיא שמעה שתי דקות לפני.

היא לא מסוגלת ללמוד כל כך הרבה למרות שהיא נורא רוצה, היא
משתגעת, יושבת בחדר עם המחברת היסטוריה ועוד מלא ספרים שאימא
שלה הביאה לה, הרדיו מנגן ברקע ו... היא מקשיבה למוזיקה.
אומרת לעצמה ומבטיחה שאחריי השיר הזה היא תתחיל ללמוד. והיא
מנסה אבל זה לא מצליח לה כל כך, כי כל פעם יש שיר אחר יותר יפה
ויותר יפה ו... הפרסומות המעצבנות מתחילות שוב להתנגן (או שמה
זה בעצם השירים?).

מתחילה לחשוב על מישהו שהיא הייתה מעדיפה לשכוח, ושוב מתחילה
להתעצבן וגם קצת לשמוח. באותו זמן היא מתחילה שוב להיות
מתוסכלת ממנו, קצת בוכה קצת צוחקת, הולכת בשביל הקבוע שלה:
קודם למטבח, אחריי זה למקרר פותחת אותו סתם, מסתכלת... לא בא
לה משם על כלום, סוגרת, יורדת למטה ופונה למחשב, פותחת אותו.
מקללת אותו ומקווה שההורים שלה יבינו שעדיף כבר לקנות מחשב חדש
מאשר לעשות החייאה כל פעם מחדש למחשב הישן הזה שבקושי שורד,
פותחת את הוורד ומתחילה לכתוב על כל התסביך שלה...

אני שקועה בדיכאון בגלל החברים שלי ואני ולא מבינה איך יכול
להיות שלבן אדם שאיכפת לי ממנו לא יהיה איכפת ממני.
אני לא מבינה את כל העניין הזה של החברים, ובכלל מעדיפה להיות
לבד, אבל מפחדת.
רוצה ללכת ברחוב לבד בלי מטרה עם הדיסק מן שלי ובתוכו מתנגנים
שירים להסתכל על הציפורים ולקוות להיות אחת מהן.
רוצה אבל לא יכולה.