מתוך שינה הוא אמר לי, וזה אומר הרבה.

לא התנשקנו הרבה, רק פעמיים שלוש, ודיברנו. דיברנו עלינו,
עליה, על הדשא וצחקנו.
מתוך שינה הוא אמר לי, ותאמינו לי שבשבילי זה הרבה.
כי כשאנחנו יושבים, אפילו אם אני אדחוק אותו לפינה - לא יעזור.
הוא  לא יגיד, כלום, אף פעם, רק ישאל אותי חזרה. הוא ישאל חזרה
- מציאותי, ורק אחריי התגובה שלי, יחליט מה הוא יגיד. שלא ייצא
שהוא יגיד משהו משמעותי, וייצא פארש, כי אני לא.
אבל מתוך שינה הוא אמר לי, וזה אחרת.

קראתי באיזשהו מגזין מחורבן שיש אנשים שלאו דווקא אומרים,
שמישהו בתוך הקשר, ואני משערת שאצלנו זה אני, צריך להרגיש. שאם
יש משהו, אז מרגישים, לא תמיד חייבים להגיד הכול, לא כל העולם
מילים, ובטח שלא אהבה. כלבים מסתדרים יופי ועושים ילדים בלי
להגיד, גם ארנבות, אפילו האדם הקדמון. אז אני לא אומרת, והוא
לא אומר.
כמובן שזה לא משכנע אותי, מגזינים כאלה. אני הרי הרבה יותר
חכמה, אצלי הכול יותר פשוט, אני צריכה את הכול יותר פשוט, אז
אני מסבכת. ולפעמים אני באמת תוהה: אם הוא לא אומר, אז ברור
שלא. ואם הוא כן, אז מה לעזעזל הבעיה הגדולה להגיד?
ואז הוא אמר, מתוך שינה הוא אמר לי, ועכשיו אני יותר רגועה.

בסוף הפסקנו לדבר, גם לא התנשקנו כבר, היה מאוחר, ובאמת שלא
תמיד צריך להגיד, אז הוא נשכב והלך לישון, בערך. אז מה אני
אעשה?  נשכבתי לידו. על הכתף שלו. המיטה שלי קטנה מידי.
הוא אמר שהוא לא יצליח להרדם, אבל כמו תינוק הוא " נמנם",
הנשימות שלו קצובות, ככה - למעלה, למטה... למעלה למטה. ואני
נשענת ושומעת את הלב שלו, מתופף לי באוזן, ואולי הלב שלו יגיד
לי משהו, אולי לא הפה, אולי הלב.
אבל כלום, אחרי זה גם את הפעימות אני לא שומעת. ולא ממש נוח
לי, אני נשכבת על הצד, וגם לו לא נוח, והוא גם מתהפך על הצד.
והיד שלו, נשענת על צידו, נחה, רגועה, מתואמת להפליא עם
הנשימות. ואני, אני באמת שלא יכולה להרדם, כשהוא כאן לידי,
ואני פה לידו. חושבת על כל מה שהוא אמר, ואני... ומחייכת,
ותוהה אם הוא מרגיש שאני מחייכת, אם הוא מרגיש את השפתיים שלי
מחייכות, כשהראש שלי עמוק מתחת לכתף שלו.
כי אני מרגישה בו הכול, הפעימות מהלב, והדופק מהיד, בסטריאו,
צועק לי באזניים, כל כך קרוב, כל מה שאני רוצה לשמוע, כל מה
שאני רוצה להרגיש. אני רוצה לסחוט את הלב שלו מרגשות, לתוך
מסחטה, ולראות מה יצא. לקרוא אותו, כמו בקפה, רק ממסחטה.
אני מרגישה את הרגליים שלו זזות מתוך שינה, אני מסתכלת עליו,
כמו ילד קטן, ממש כמו ילד, ישן לי על הכרית בחדר המטונף, מחבק
אותי. כמו ילד, יוצא מהמציאות המחושבת שלו ויישן. ושם בשינה,
בחלומות, אולי הוא חולם עליי. וגם אני, כל כך בתוך חלום. כל כך
קרובים, היד שלו מונחת על הירך שלי, והשנייה מחבקת, חום,
ופעימות, וילד שמחבק אותי. ואני מצמידה אותו אליי, כי אין לי
מספיק.

והרגע הזה יכול להגיד הכול, עכשיו אין צנזורות, אני יכולה
לשאול אותו כל דבר, והוא יענה לי מתוך שינה. מתוך שינה זה רק
אמת, זה אנחנו,כמו שאנחנו ילדים ואין שקרים. ואני מתפתה, ואני
מעיפה מבטים וכמעט וכמעט... אני מעדיפה פשוט לחבק.
אני כועסת על עצמי. מה יותר אני צריכה? ברגע הזה, שיעצור את
נשמתי, את נשמתו, נושמים ביחד. הרגע הזה. שאומר, שצועק כל כך
הרבה! שגורם לי לחייך... ואני רוצה יותר, כמו איזה מטומטמת אני
רוצה יותר.
הנשימות העמוקות שלי כמעט מעירות אותו. ואני קמה, והוא ממשיך
לישון, מתיישבת, הוא מתעורר, מביט בי, בין הריסים, בין קורי
השינה ושואל מה, ואני אומרת שכלום ונשכבת, והוא מחבק אותי שוב,
חזק יותר, מתוך שינה.
והוא מתכסה, ואני נושבת עמוק, כל כך עמוק, אולי אני אצליח
לשאוב משהו מהאויר, מהסביבה, ממנו.

ואז הוא אמר לי מתוך שינה, מתוך האמת, מתוך החלום.
ואני אומרת לא. לא. תחזור לישון.
ואפילו שלא, הוא מחבק יותר חזק, יותר קרוב, יותר חם. הוא לא
ילד, ממש לא ילד, אני מרגישה את הגבר שקרוב קרוב לידי, שמרגיש
שאני רועדת.
והשאלה, שעשתה אותי מאושרת, שעושה לי להרגיש מפגרת. אני נושמת
עמוק והאויר כמעט לא נכנס. והוא שוב שואל.
והשאלה היא כל מה שהייתי צריכה לשמוע, לדעת. שהוא מרגיש אותי
נושמת, רועדת, חושבת, מחייכת, תוהה. ושהוא גם ער. והוא מתוך
שינה שאל אותי. מתוך שינה אמר לי הכול.
"קר לך?" לא, לא... תחזור  לישון.