"8 שנים מזדיינות, 8 שנים מזדיינות!", קיטר ערן באדישות
לחייליו.
"מה אתה כבר רוצה לעשות? לצאת מכאן ולתת להם לירות עלינו?",
ניסה להרגיעו עידו.
"אין מה לעשות, אין תבין, או שנמות פה או שנמות שם. נמות בכל
מקרה רק בגלל הערבים האלו!". "טוב, טוב. סע..", הפציר ערן
בעידו.
החיילים שהיו ב"יחידת קשיו" נעו לילה- לילה במרחב הבוץ
הלבנוני, בין הירח למטעני הנפץ ששוכבים להם דוממים בצד שבילי
העפר. -כולם פחדו, הם תמיד נזכרו בסיפורים על דודי, הטוראי
הצעיר שנהרג כאשר פגע בו כדור מרובה צלפים בעת סיור ביחידה, הם
לא שאלו את ערן לפרטים, רק ידעו שכואב לו מזה, האמינו לו.
הג'יפ התחיל לקרטע, "תגיד מה קורה לג'יפ הזה?, אנחנו כאן באמצע
העמק! אלפי ערבים מתרוצצים בגבעות הללו!", התחיל לרתוח ערן.
ערן היה חבר טוב של דודי, הוא תמיד היא כועס ולחוץ  בגלל הרצח,
אך הוא תמיד דאג לחייליו.
"טוב, רדו מהג'יפ תנו לעידו לתקן ת'מכונה המזוינת!, יש לך 15
דקות!", פקד ערן בזעם. כולם קפצו מהג'יפ ועמדו בצד הדרך, עידו
ניסה לתקן את הג'יפ. "אפשר ללכת להשתין?, המפקד", שאל אורי
שנראה כששלפוחית השתן שלו הולכת להתפוצץ.
"לך מהר ובשקט!",
"תודה המפקד".

"אתה גומר עם זה?", פנה ערן לעידו שעמל על הג'יפ, "כבר,
כבר!",
"תשמרו!, הם בטח מסתכלים עלינו, כל הזמן!", ניסה להפציר ערן
קצת רוח קרב בלוחמיו.
"המפקד, אני חושב ששמעתי משהו...", אמר רונן שצפה לגבעות.
"מאיפה?...אני לא שומע!", נבהל ערן והתחיל לדאוג-
"אולי דמיינתי, אני לא יודע..", ניסה להרגיע רונן.
"ערררבבבבייייםםםם!!", נשמע אורי בצרחה איומה ונראה רץ מאחורי
השיחים עם מכנסיו השפולים.
"מ..ממ.ממה קרה??!", החל ערן מגמגם (עדין ניסה להשאר רגוע),
"רימון, מאוחרי, חיזבאללה!", צרח אורי בפאניקה נוראית והתנשם.
"מה?, לא הבנתי!", אמר ערן.
"השתנתי קצת ו..", -"טרררררררררר", צרור יריות נורה מהגבעות
לכיוון הג'יפ, לא נפגע איש.
"ערבים מזוינים!  תפסו עמדות! כולם!", פקד ערן. אורי ועידו היו
מאחורי הג'יפ,  ערן היה מאחורי סלע מימין לג'יפ ורונן התחבא
מאחורי שיח שבמעלה שביל העפר.
"מה קורה פה?", שאל רונן, "מארב! מארב! תזעיק עזרה בקשר".

"תירו עליהם! תירו!. אורי, למה אתה לא יורה?", צרח ערן בעודה
מרסס על הגבעה שמולו מחסניות שלמות, "אני לא יכול!", צרח
אורי.
"למה??? למה!??!?!", השתגע ערן.
"הרובה...בשיחים! שהשתנתי וראיתי אותם ישר ברחתי והוא נשאר
שם!",
"אדיוט! חכה כאן",- - "לאן אתה הולך?", ניסה לעצור אותו רונן,
"להחזיר את הרובה!".
"מה אתה עושה?! אתה תמות שם!! הם זורקים רימון ואתה
מתפצלח-קפוט!".
"אני אצליח, אבל עלה לי רעיון דווקא טוב עכשיו.".

ערן קפץ מסלע לסלע והתחבא מאחורי השיחים, הוא שמע והרגיש את
שריקת הכדורים שחלפו ליד ראשו. ערן הרים את ידו למעלה בניסיון
לסמן להם שמסוק ישראלי עם תגבורת טס באופק ואז הסתובב והתרומם.
ערן התקדם במהירות לכיוון השיח שבו השתין אורי.
-"כוסאומו!!!!, נפגעתי!!", צרח אורי, אורי שהתחבא מאחורי הג'יפ
המחורר נפצע בבטנו.
"קיבינמט, זה כואב!!!", צרח אורי. "מה קרה שם?", הסתובב ושאל
ערן.
"פגעו בי!, פגעו בי!- תמשיך, תמשיך אני אתמודד!", השיב אורי.
ערן קפץ מהשיחים ואחז ברובה וקפץ לאחור. "אורי! תפוס!", ערן
זרק את הרובה לכיוון אורי והוא תפס את הרובה, הטעין אותו והחל
לירות לכיוון מעלה ההר.

ערן חזר בזהירות למאחורי הג'יפ, "עידו, יש לך רימון?", "כן, כן
קח!", ערן לקח את הרימון ונעמד, הוא קיפץ והתגלגל ושכב ושוב
השתטח מאחורי השיחים.
"מה קרה לך?! השתגעת?! מה אתה רמבו?!", צרח רונן-
"שתוק ותירה! אני אסדר את זה..". המסוק נחת ליד הג'יפ וממנו
יצאו מספר חיילים שהחלו לירות וחובש שטיפל באורי.
לפני שהצטרף ערן לאורי, רונן ועידו אשר הובלו למסוק, הוא נעמד
והתחיל לרוץ במעלה ההר בעודו יורה לכיוון מעלה מבלי להסתכל.
"נמאס!, זה בשביל דודי חבורת זונות!", צרח ערן וזרק את הרימון
למאחורי הסלעים אשר משם ירו חיילי החיזבאללה.
קול פיצוץ עז נשמע ואבנים התגלגלו במורד ההר. שקט שרר במשך כמה
שניות שנראו כשנים, ערן הסתובב לכיוון חבריו וחייך. "עללא
אאווכאבר" צווח ערבי חמוש אשר עמד על סלע בסמוך,  ערן נפגע.
חיילים מיחידת התגבור רצו וירו בערבי, הם המשיכו לרסס את הערבי
גם לאחר שמת ונפל על האדמה הלחה. ערן נסחב אל המסוק ושם נקבע
מותו.

"ואיך שקיבלתי מתנה ל30 שנה, מלאך קטן שאהב את כולם, תמיד",
אמרה אימו של ערן בטקס בבי"ס היסודי שבו הוא למד בפ"ת.
"הוא קיבל את המיטב, הוא חייך כל הזמן ולא היה לו רע. 'אימא
אני אחזור..', הוא עלה לצפון ושם נפל במארב", אימו החלה
דומעת.
"ערן, אורי ודודי. שלושתם למדו כאן ונרצחו ביחד, באותה יחידה,
מהבחורים הטובים שמתו, שהגנו על ארצו, עליי- עליכם!, הם נלקחו
בתחילת החיים ונהרגו בקרב, אינסוף לכאב, לדמעות ולגעגועים, מי
יתן ויגמרו המלחמות הארורות הללו".
ערן, דודי ואורי ישבו על גג אולם ההתעמלות שהיה מעל במת טקס
יום הזכרון לחללי צה"ל, מולם ישבו מאות תלמידים, הורים, מורים
ובוגרי הבי"ס ולא ראו אותם.
הם לא רצו לראות אותה, פשוט האמינו כי הם למעלה, מתים.
"ואיך שהוא ניסה להראות שהוא החזק ולדאוג לחבריו והסתער על
מקורות הירי, אני מתגעגעת אליו והוא לא יחזור".
ערן נזכר בילדותו, כאשר עמד במרפסת ואז אימו הגיעה, "המפקד של
דודי התקשר והודיע שאח שלך נהרג בסיני.", הוא זכר שהוא לא בכה,
לא אמר מילה, רק הנהן וברח לגבעה שמול ביתו. הוא ישב שם עם
דודי, הוא היה לידו, בלתי נראה, אבל דיבר עם ערן והצטער על זה
שהוא נהרג והבטיח שיום אחד הוא יחזור. דודי אמר לערן שהוא בוכה
ומתגעגע ולא רצה למות במלחמה, "איך אתה יכול לבכות שאתה מת?",
שאל ערן. "תמיד מרגישים, תמיד", ענה אחיו הגדול דודי.
רק עכשיו הבין ערן שמתים יכולים להרגיש ולבכות, כי אינם בעצם
נעלמו, כולם נשארו קיימים ובעלי רגשות ומחשבות- כולם יכולים
לבכות, החליט ערן. הרצון  הוא המכשול היחידי.