[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אמצע יוני, כמעט צהרים, חום מוות, המכונית קופצת ועוקפת שתי
מכוניות 'יא מניאק! מי המטומטם שהביא לך רשיון?!' צעקות מכל
כיוון אבל אני, לא אכפת לי הדבר היחידי שמעניין אותי זה להגיע
לביה"ח לפני אחת וחצי בצהרים עוד כמה עקיפות ונהגים עצבניים
ואני בביה"ח.
עכשיו לרוץ להגיע לכניסה 'אהלן יוסי' השומר מהנהן ואני משאיר
אצלו את הנשק, פלאפון מחזיק מפתחות ועובר בגלאי מתכות, עניין
של בטחון. הגלאי מצפצף, 'היי יש לך עוד משהו עליך' ואני מראה
תליון של חצי לב וארנק כבד, המוכר הבנזונה מהקיוסק לא הסכים
לתת לי עודף קל יותר, חייב מטבעות. עובר את יוסי -למעלית לוחץ
על הכפתור נכנס, יופי אין כמעט אנשים קומה שלישית מחלקת
פסיכיאטרייה כן, אני כבר מכיר את המקום דלת שמאלית חדר שתיים
פותח ת'דלת ורואה את הילה שלי, האנורקסית עם הגב אלי לבושה
בתחתוני בוקסר וחולצת פלנל ש"גנבה" לי לפני חודש בערך מסתכלת
בחלון ורואה נוף משגע מעשנת 'לאקי-סטרייק' יש לה סטייל לבחורה
אבל אין לה כסף. איך שהיא שומעת אותי נכנס היא מסתובבת ואני
פותח את הידיים רק כדי לקלוט אותה אלי נשיקות, חיבוק קצר
ושתיקה.
-נו, מתוקה שלי מה יהיה אתך? את די מדאיגה אותי במצב שלך.
-בחייך, אני רק משכנעת אותם שאני אוכלת ואני בחוץ לא רוצה יותר
מדי בעיות אבל איך שאתה נראה, נראה לי שאתה צריך להיות כאן
במקומי, אתה בכלל אוכל משהו?
הילה, ילדה-אישה עם בעיות אחת מהם זה המשקל שלה רק לתאר אותה
זה מבהיל, נערה, ½17, גובה 168 ס"מ ומשקל של שלושים ואחת
קילוגרם עור חיוור כמעט שקוף ועיניים משגעות בצבע ירוק בקבוק.
השער שלה בין בלונד לשטני עם פס פלטינה שעשינו יחד חודש לפני
הגיוס. לשנינו יש שער חלק ואני שגידלתי אותו ממש עד יום אחד
לפני הבקו"ם הייתי צריך לספר אותו, בצבא אין חכמות. הילה סיפרה
אותי במכונה של אחותה, ירדנה שהיא ספרית מקצוענית. אמא שלי
אמרה לי שחבל שלא מכרתי את השיער לאיזה חנות לפיאות בבני-ברק
לפחות הייתי מרוויח משהו. הילה יושבת לידי על המיטה ואנחנו
כמעט באותו גובה. אני זוכר ,שבפעם הראשונה שהיא ראתה אותי היא
קראה לי "טיאטן" שזה איזה ענק במיתולוגיה הרומית או היוונית
וגם עכשיו שעמדתי מולה חבקה אותי ולחשה לי באוזן:
-נו, טיאטן איך השתחררת הפעם? אכלת גיר? ,לעסת טבק? איזה שיטות
יש לכם שם, בצבא? (אני זוכר שפעם רציתי להשתחרר מאיזה מבחן
מטומטם באזרחות והילה הציעה לי לאכול גיר, זה מעלה את החום
ואתה נראה חולה, חולה)
-כואב לי הגב. אני ממלמל, החובש לא רוצה להסתכן בבעיות בכליות
אז קיבלתי שלושה גימ"לים (האמת אין לי כלום אבל כשהילה מעסה לי
את הגב אני משתחרר כמו אחרי שינה של איזה שתיים-עשרה שעות)
-נו, והרופאים אומרים שאני צריכה להיות כאן, אתה צריך!' שתיקה.
עיניים ירוקות נפגשות עם עיניים חומות וכמעט בלי קול היא
שואלת:
-יש לך אולי איזה סיגריה?' (בבית-חולים אסור לעשן בחדרים אז
אנחנו יוצאים למרפסת)
-כן, אפילו חפיסה שלמה, בשבילך.
-איזה?
-מרלבורו-לייט.
-מאיפה יש לך כסף לקנות את זה במשכורת הצבאית שלך? (בגלל
המשכורת הצבאית שלי יש לי תקציב בקושי ל 'נובלס')
-לא קניתי, אני מרגיע,החלפתי חבר בשמירה, נתן לי פקט אח שלו
היה בניו-יורק קנה שם פקטים לכל החבר'ה אז הבאתי לך אחת,
מתנה.
-הבאת גם לסימה? סימה, עוד אנורקסית נמצאת מיטה ליד הילה שלי
ותמיד מציצה כשאנחנו מתמזמזים על המיטה של הילה, פוקחת חצי עין
ואומרת "מההה?" ממושך וחוזרת לישון. (הילה שיותר נורמלית מסימה
אוהבת להתעלל בה ואחת השיטות היא לעמוד בחלון ולעשן איזה
סיגריה טובה)
-תגידי חומד מותר לי לחטוף אותך לאיזה פינה רחוק מהאחיות,
הרופאים וכל התרופות מסביב?
-לא, סיגל לא מרשה אם תיקח אותי היא לא תרשה לך להגיע לכאן
בשעות לא קונבנציונאליות' (פעם חזרתי מהבסיס ב 0300 והילה עוד
הייתה ערה אז סיגל הרשתה לי לקחת את הילה ללובי של בית החולים.
'תדברו אבל אל תרעישו!')
-טוב, נסתפק בוילון. ואני פורש וילון שיש ליד כל מיטה, מאחרינו
וילון מלפנינו חלון לא רואים לא שומעים הילה מתנפלת עלי
בנשיקות-נשיכות קצרות ונושכת לי את תנוך האוזן.
-עכשיו אני מבין למה את לא אוכלת,אני מהמהם בין נשיקה לנשיקה,
אני פשוט טעים יותר נכון? היא מצחקקת ולועסת לי את השפה
התחתונה בנשיקה שאחרי. הידיים שלי עוברות לה על הגב ואני לא
מרגיש שום דבר מתחת לחולצה שלה.
-תגידי הילה את מנסה לגרות כאן את האחים או משהו כזה?
היא מצחקקת, וסימה כבר לא ישנה אז אנחנו עוברים למרפסת ליד
החדר ואני מוציא מהדגמ"ח הצבאי חפיסת שוקולד 'עלית' הכי טעים,
הכי משמין -תוצרת הארץ (בחו"ל הדבר היחידי שטוב זה המקומות
לטיולים והסיגריות) והילה עוצמת עיניים, מתחננת:
-די, אתה יודע שאני חלשה לשוקולד אל תאלץ אותי ואני מוציא שלוש
קוביות ומחליק על הלשון והילה רואה את זה וקופצת עלי ומנשקת
אותי על הפה, כדי לקלוט את השוקולד המתוק.
-500 קלוריות לא יזיקו לך שוקולד שלי. אני מסיים חפיסה שלמה
כמעט לבד, אחר-כך עוד סיגריה ושתיקה.
-עוד רבע שעה ביקור של הרופאים תעשי רושם טוב ותצאי מכאן. אח"כ
ארוחת צהרים, אם אני אצליח לשכנע אותה לאכול אמא שלה מזמינה
אותנו למסעדה איטלקית ,עוד חולשה של שנינו ,פיצה.  והילה רק
חושבת על הגזרה הדקיקה שלה ועוד מעט כבר לא ישאר ממנה כלום.
-תגידי מתוקה את רוצה שנתחתן נכון? אז איך יהיו לנו ילדים? כבר
חצי שנה להילה אין מחזור והרופאים אומרים שזה בגלל שהיא לא
אוכלת.
-אל תדאג, היא צוחקת, מקסימום נאמץ. אני צוחק לרגע ואז-
שתיקה.
-זהו מתוקה,אני חייב לזוז, עד 2100 אני צריך להיות בבסיס ולא
נשאר לי הרבה זמן.
-לא!, היא צועקת כמו ילדה קטנה, תישאר רק עוד קצת טוב? בבקשה?
ואני שקשה לי להתנגד לאהובה שלי מתרכך לרגע ואומר: בסדר, אני
נשאר בתנאי אחד, שתאכלי איתי צהרים ב 'סינית' פה למטה, סיגל
הרשתה לי. והילה ממלמלת: לא פייר, הוא פשוט לא פייר. אבל
מסכימה. מי היה מאמין אבל לפי מה שהרופאים אומרים היא כבר
"חצי-רגל" בחוץ, גם מהבי"ח גם מהאנורקסיה אבל שום דבר לא ברור
הכל תלוי בה לכל כיוון ואני בכלל לא רוצה לחשוב על כיוון אחר
חוץ מהבראה אז אני מחייך חצי חיוך ביני לבין עצמי והולך איתה
לעבר המעלית ובמעלית אני מפעיל את הווק-מן ושומע באזניות כפתור
יחד עם הילה את 'ניקח לנו יום' של שלמה ארצי (לפני הגיוס היא
הקליטה לי את הדיסק 'שניים' עם הקדשה לכל שיר ובשיר 'ניקח לנו
יום' היא אמרה משהו כמו: 'אולי באמת ניקח לנו יום ונשכב כל
היום?') ושנינו רוקדים חבוקים עד ששומעים את הפעמון של המעלית
בקומת קרקע. יוצאים מהמעלית ל"סינית של שאן-לי". אומרים, שהיא
בכלל נולדה בארץ, ההורים שלה פועלים תאילנדים והשם שלה הוא שני
אבל לי לא אכפת, אוכל כזה לא מוצאים בכל מקום ועוד במחיר שכזה.
הילה לוקחת את התפריט מנסה לנצל אותי כמה שיותר ואוכלת בתנועות
קצובות טיפה ועוד טיפה. לא מאמינה שהיא נהנת מזה. תוך כדי
אכילה היא מניחה את היד על הרגל שלי ואני רוטן: די, נו אני
רעב! והיא עושה עצמה נעלבת, צוחקת ושוב שתיקה. סיימנו עכשיו
אני כבר חייב לזוז עולים לחדר, נשיקה ארוכה ארוכה חיבוק קצר
ופרידה.
יוצא למעלית, משם למכונית, צריך עוד לקפוץ לבית לחטוף ת'תיק
ולנסוע 4 שעות לבסיס. בחוץ כבר מתחיל להתקרר ואני חושב רק על
השבת הקרובה שלי עם הילה כי בשבתות היא יכולה לצאת לשבת ממש
כמוני ,ואז היא תבוא ל"בית" שלה כלומר -לדירה שלי, ההורים
ייסעו לסבא-סבתא עם הילדים הקטנים והאחים יצאו למסיבת נוער
פרועה. דירת-הקרקע שלי תעמוד לרשותנו, אולי נזמין פיצה ונצפה
באיזה סרט ישן ב 'סינמה שבת'. שלום לך הילה, נתראה בשבת.
להתראות נשמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אופיום זה
אופיום
להמונים.







ד"ר מישה רוזנר
מאבחן נרקוטי


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/02 16:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נתיב בר-אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה