בור של ריקנות נפער בתוכי
חשוך, עמוק, תהומי.
הסוף איננו ידוע,
רק נמשך ונמשך.
אותן המילים נשמעות ללא סוף,
אך אני כבר ממזמן אטמתי אוזניי,
עצמתי עיניי.
איבדתי אמונה.
לא רוצה שום הוכחה,
רוצה רק לאבד תחושה.
לא לחוש את הכאב,
את האכזבה שבלב.

אבל אתה, אז פרשת כנפייך
חסית עליי.
והתהום כבר לא נראתה כזו חשוכה
והמילים כבר לא חתכו את הלב.
רק נותרתי אני,
צוחקת מעט על הכאב.


שיר שנכתב ברגע של משבר עמוק והסתיים בטוב. תודה לכל מי שתמך
בי בתהליך זה! אוהבת אתכם מאוד! :)