[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ש. ארינה
/
אולי

אושר בא דרך מסלולים שונים.
לא תמיד דרך מסלול שייעדו אותנו אליו מגיל אפס.
לפעמים גם הדלתות הצדדיות מביאות אותנו לאושר..
ואולי, רק אולי, הן טובות יותר מהדלתות הראשיות.


יושבת. מחייכת לעצמה.
מביטה על כולם בסקרנות, כאילו חוקרת אותם כמו ילדה קטנה שמשחקת
עם מבוגרים כלמיני משחקים טיפשיים, בלי שהם שמים לב בכלל.
כאילו מרמה את כולם.
העיניים שלה משוטטות בכל רחבי החדר, על כל הפרצופים.
'טיפשים', חושבת לעצמה, עדיין מחייכת. 'איך הם לא רואים?, איך
הם לא יודעים?', כבר קצת כועסת עליהם. 'מתרחש בי פלא!, אני חלק
מקסם!, איך אתם לא רואים?', מהרהרת. כל השיעור הזה היא מהרהרת.
יוצאת ונכנסת מקיצוניות אחת לשנייה. פעם כועסת, פעם מתחרטת,
פעם שמחה, פעם מלנכולית, והכל בהינף מחשבה, ברגע, בזמן קצר.
'אני היחידה שיודעת..', חשבה ובלעה דמעה. 'הסוד היפה שלי.. הוא
רק שלי.. אתם בכלל לא יודעים מי יושב בקרבכם..', ועל כל פעם
שהמחשבה הזאת עברה לה בראש נפרעה לה תהום בלב.
תהום מכאיבה, והרגשה של בדידות משתקת.
היא מיהרה לסגור את התהום הזאת, לשכוח את המחשבה הזאת, לפני
שתתחיל לפול לתוכה.
לא יכולה להתרכז במה שהמורה אומר. הוא מדבר לאוויר, פולט מלים
חסרי משמעות, מה הוא מבין בכלל?, מה הוא מקשקש?, איך אפשר
להתעסק בשטויות האלו עכשיו?, אם הוא רק הייה יודע..
הנשימות שלה נעשו כבדות, ולאט לאט התפוגגו המחשבות מראשה, והיא
החלה להלחם בפרצי דמעות. בולעת רוק ומוסיפה על ליבה אבנים
כבדות.
"אפשר לצאת לשתות לדקה?", ביקשה בקול שקט ובעיניים קצת
נפוחות.
המורה הביט בה קצרות, והנהן להסכמתו. עיניים חכמות יש למורה
הזה.
אולי הוא יודע?, אולי הוא שם לב לזה שכולם צוחקים על השילובים
המשונים של אוכל היא בוחרת לעצמה?, אולי מתחיל להבין שהחולצות
הגדולות האלו זה לא ממש שיקול אופנתי..

היא קמה בשקט. באיטיות.  
בזמן שהיא קמה היא לוקחת את השעון שנח לו על השולחן. עכשיו
מתחילה לצעוד לכיוון הדלת.
הדלת הכבדה נפתחת באיטיות, ונסגרת ברעש גדול. היא אף פעם לא
שמה לב לכמה קשה לפתוח את הדלת הזאת.. לא שמה לב כמה מפחיד
שהיא נסגרת בכזאת טריקה מאחוריה.
היא עומדת שם, מביטה על הדלת הסגורה, ואוחזת בשעונה. האצבעות
שלה מטיילות על המחוגים והיא מתחילה לבכות. בכי מר, כואב.
אי אפשר לכתוב על בכי כזה. אפשר רק להרגיש אותו.
אחרי כמה רגעים של הבכי הזה, של הנשימות החנוקות האלו, היא
התפכחה, נשמה נשימה עמוקה, וחייכה לעצמה, איכשהו.
היא הייתה חייבת לחייך לעצמה, בשביל שניהם.
בשביל הקסם שיש בה. בתוכה. ושיהייה שלה, לתמיד-תמיד.
אז למרות שהדלת הסגורה הזאת לא תפתח בקרוב (או בכלל לא), יש לה
דרכים אחרות ללכת בהן לבנתיים. ואולי הקסם בתוכה יספיק, או
גדול מספיק, כדי לא לחשוב על הדלת הזאת שנטרקה בקול גדול, אף
פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בחורות זה כמו
עגבניות.
אם זה רקוב, אתה
לא יכול לעשות
מיץ.




ג.און בעצות
רומנטיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/02 16:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ש. ארינה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה