יש בי תחושה של חנק כזה
יבש, מצריד
אני משותקת
לא מסוגלת לפתח שום רעיון, לנוע מחוץ לכותלי ביתי
לא, זו אינה מלנכוליה או דיכאון חולף
משהו בי שונה
כאילו הצורך שנטען בי, פרוק
ואני כבר לא זקוקה ,בינתיים, לגירוי חיצוני כדאי לזכות באושר
וזה לא שאני מאושרת כעת
זה פשוט שאני יודעת שלצאת עכשיו החוצה, לשאוף אוויר, לא יקל על
נשימתי
לא יועיל לי
אני זקוקה לחום הבית
כגוזל רך הזקוק לחום אמו
ואני מוכנה להודות ברגעים מסוימים שאני מתחמקת, נאבקת במשהו
מוגדר, מסתגרת מפני דבר מה
אבל עכשיו ההרגשה באמת שונה
בעוד יש בחובי מרחב, אין באפשרותי או מרצוני לנצלו.
ואני יודעת שישנם אנשים במצוקה, אנשים שאני אוהבת ושהם זקוקים
לי עכשיו
וודאי ישנאו אותי כי אני פשוט לא שם
אבל הם יאלצו להתגבר על זה.
כי יש בי תחושה אדירה של חנק
יבש ומציק
וקשה לי לנשום.
הדבר הבסיסי ביותר, לנשום.
כל תינוק שנולד נשימתו הראשונה מבשרת  אינסטינקט בסיסי מולד
גם אני חייבת אויר לנשימה
אז אני נאבקת עד הטיפה האחרונה
ולא רואה מימיני ומשמאלי
אני במצב בו אני מוותרת בכל כך קלות, רק שאיפה אחת ואני שלכם
לנצח
העקשנות שבי נמוגה.....
אפטיות לא מזויפת כזו שעוטפת את כל כולי
מזהמת את מחזור דמי
ולא, אין בי שמץ קטנוניות, להפך.....אני פשוט זורמת עם ההרגשה
הזו
ואני לא מבינה את השינוי הזה
בדרך כלל
אני כל כך טובה בלנתח שינויים....
אני מרגישה שלו היו כולאים אותי עכשיו בתוך צינוק, כגודל גופי
(הכל כך לא שברירי למי שמכיר),  חשוך ככל שיהיה, בלי קרן אור
אחת, ובלי יכולת לשמוע דבר מבחוץ
הייתי מסוגלת להירדם בו במקום ללא סייג
הייתי מסוגלת לשכוח איפה אני
ואיפה שאר העולם
ואולי אפילו הייתי מסוגלת לנשום

כי אני נמצאת בתחושה לא ברורה של פחד, אך לא אימה, לא איזו
פרנויה מטורפת, אבל חשש תמידי מהול בשביב תקווה...אני יודעת
שרק זה, נשמע מטורף, אבל אלו הן הרגשות שבי לאחרונה
ואני לא מסוגלת לסווג אותן לשום תחושה, אירוע שחוויתי בעבר.
התסמין הבלתי ברור הזה ויחד עם זאת הכל כך מובהק - הקושי
לנשום.
אני מרגישה  שקועה, תקועה בתוך סיוט מתמשך עם ריחות וצבעים
בלתי מוכרים אבל  בו זמנית אני יודעת בתוך לבי
זה רק חלום, ועוד מעט אתעורר, רק עוד מעט....וזה נגמר
אולם קהות החושים שבי רומזת שהעידן שבו אני דורכת הוא כמו
מעגל
ואני נקודה על גביו
וגם אם לא היה מעגל
נאמר, סרגל ממושמע, גם כן הייתי נקודה על גביו. האינסופיות
מפחידה אותי יותר מכל דבר אחר, היא מסמלת עבורי את הבדידות
המוחלטת.
אז אולי אני מחפשת משמעות אמיתית ולא מעזה למצוא את התשובה
כי היא תעיר אותי למציאות הזו שממנה אני כה חוששת
לאמת שטרם פגשתי ואולי נואשתי לפגוש.

והחנק הזה שאני חווה לא מכשל אותי רק פוגע ברקמת נשמתי
ואם הנשמה שבי עדיין חיה, (דבר שהוא טוב מבחינתי) והלוואי
ויכולתי לומר גם משמח.
אך אני לא זוכרת מתי לאחרונה זכיתי לשמחה אמיתית...וזה יכול
היה להיות אתמול.
כי הזיכרון שבי מתעתע, דחוסות בו מחשבות המרצדות להן במהירות
האור.
פלשים רצחניים.....

הייתי רוצה להמשיך ולנשום, נשימות קצובות, בהירות ,צחיחות.
ולדאוג רק במידה
לאהוב רק במידה
לכעוס רק במידה
לטעום רק במידה
לשכוח רק במידה
לכאוב רק במידה
להכאיב רק במידה
לוותר רק במידה
לדעת רק במידה
ולמות רק במידה שאין בי היכולת לעשות את כל אלו בנשימה
אחת.....