היום.
היום אני, צוער שנה רביעית עומרי רגב, בנם של מאיר וענת רגב
ובוגר מצטיין של המכינה לקציני חלל, אגש אליה לפני שהשיעור
הראשון יתחיל, ואז אני הולך להגיד 'מזל טוב זליאר!' והיא תאמר
'תודה רבה עומרי!' ואז אני אגחך ואשאל אותה 'תגידי, אני לא
בטוח, את עשרים ואחת או עשרים ושתיים?' והיא תענה לי 'אני? כבר
עשרים וחמש ארציות, האמת.' ואני אחייך חיוך דבילי ואענה בחזרה
'אוי, אני מרגיש כל כך קטן!' בטון של ילד, והיא תחייך גם כן,
החיוך המתוק הזה, הכי יפה בקמפוס, והיא תזכיר לי שאצלם
ההתבגרות מתחילה רק בסביבות העשרים שנים ארציות, ואז היא תשאל
'איך זכרת?' ואני אענה 'זה די טיפשי -  ידעתי שזה היה מתישהו
בספטמבר, ושלשום במקרה בדקתי ביומן כדי לוודא', כאילו לא זכרתי
את התאריך בעל-פה, ואז אני הולך להוסיף, ככה סתם בנון-שלנטיות,
'נו, אז איך את מתכוונת לחגוג את האירוע?'.

ואז נשוחח עוד קצת.

ואז יתחילו הלימודים, וכמו תמיד אני אבהה בגב הדקיק שלה כל
השעתיים של שיעור 'ביולוגיה בגזעים תבוניים' (כמה אירוני!)
ואקווה שזה שיושב לידי לא ישים לב. ואז בהפסקה אני אדבר איתה
עוד קצת, ועוד... ואני אתקרב אליה יותר וגם היא תלמד להכיר
אותי יותר טוב. ואז, קצת לפני שנקבל את התואר ואת סיכת הקצין,
יהיה לי את האומץ להגיד לה 'אני אוהב אותך', והיא לא תרגיש שזה
בא משום מקום.

אני באמת אוהב אותה.

ולמה שהיא לא תאהב אותי? כבר היו דברים מעולם. יש לשנינו שתי
ידיים, שתי רגלים, שתי עיניים, מערכות רבייה תואמ-- אה - שנינו
מרחיבים מדע ורוצים להיות קציני מדע על ספינת חלל אחרי
האקדמיה, למרות שאני מתמחה באסטרופיזיקה והיא בביולוגיה
חוצנית. שנינו אוהבים לשחק קרה-קופה, משחק קלפים מכדור הארץ,
ואפילו שיחקתי אתה כמה פעמים.

מראה? אני לא מכוער. אני לא מכוער אני לא מכוער אני לא מכוער.
וגם לא אכפת לה שאני משותק מהגב התחתון מטה, מרותק לכיסא
נוגד-כוח-משיכה. נו, הרי אחרי שקרתה לה התאונה ההיא בקורס הטסת
מעבורות בשנה שנייה, היא הסתובבה חצי שנה עם משחזר רקמות מלופף
סביב רגלה השמאלית וחגורה נוגדת-משיכה שעזרה לה לשמור על שיווי
משקל. היא אפילו התבדחה כל הזמן הזה שאני והיא נראים כאילו
יצרו אותנו באותו מפעל רובוטיקה!

כן, לא אכפת לה מהנכות שלי. היא לא תפגע בי. היא יותר מדי
מלאכית מכדי לעשות משהו כזה. היא... פשוט שמימית, מדהימה. אף
פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותה, לא הרגשתי את העוצמה
הזאת שמושכת את עיני אליה, שמאיצה את הדופק כל פעם שהיא
מתקרבת, הרצון הזה להיות איתה... נכון, זה גם מה שחשבתי על
הקודמת שאהבתי, אבל... פשוט אין מה להשוות. אני אוהב את זליאר
יותר מכל דבר אחר שקיים, כולל את עצמי.

רציתי לספר לה בשנה הראשונה. גם בשנייה. אבל פשוט לא היה לי את
האומץ, וגם לא הכרתי אותה מספיק טוב. כל פעם ששקלתי להגיד
משהו, הלב שלי התחיל לפעום במהירות כפולה אבל הדם סירב להגיע
למוח שלי, והתחלתי להזיע כמו נאזרון ארקטי או דוב שלג באמצע
מדבר סיני.

הפעם אני אצליח! כבר תכננתי הכל. אפילו שקלתי לשכפל לה קופסא
של שוקולדים בצורת לבבות - היא אמרה פעם שהיא מתה על שוקולד
אפילו שזה גורם למשקל שלה לזנק לממדים אסטרונומיים - אבל זה
היה בלתי אפשרי. אם היא הייתה מצליחה לגלות מי השאיר לה שוקולד
על השולחן, ומגיעה אלי... לא הייתי יודע מה להגיד. ובכלל, היא
בטח הייתה חושבת שזה מאחת מחברותיה, או אחד מהבנים שהיא
הסתובבה איתם - קאלודון ואלקס - ואם זה לא מספיק, אני גם לא
יכול להיכנס לכיתה. היא תפתח רק עוד כמה שעות, בבוקר. אם אני
אנסה להתפלח לכיתה לפני השיעור, סביר להניח שהשרת הזקן של
האקדמיה יתפוס אותי על-חם וישאל מי הנערה ברת המזל.

אני חושב שהוא יודע.

אז אני אצטרך לתפוס אותה לבד, בלי החבורה שתמיד סובבת אותה.
לפעמים היא מגיעה ראשונה, לבד, אז אני אצטרך להתפלל שכך זה
יקרה גם היום. זה ישאיר לי מרווח של בין חמש לשבע דקות, אבל זה
יהיה מספיק. ואז, אני אגש אליה, ובקול מקסים, יציב ושופע בטחון
אני אומר לה : 'מזל טוב, זליאר'...

שש חמישים-וחמש.

נער בודד, רזה וחיוור קמעה, ריחף בתוך כיסא נוגד-כבידה לצד
השביל שמוביל ממגורי הצוערים לפקולטה למדעי החיים של האקדמיה
לקציני חלל. עיניו החומות, שהתרגלו אט-אט לאור אחרי לילה ללא
שינה, חיפשו אותה.

כשהוא איתר אותה מתקרבת, הוא הרגיש כאילו הלב שלו זינק מחזהו
ונתקע בגרונו. הוא חש רעד בלתי נשלט חולף על פני עמוד השדרה
שלו. כמובן, זה היה פסיכוסומטי לחלוטין, כי עומרי לא הרגיש
כלום באיזור עמוד השדרה. הוא היה נכה.

והיא כבר הייתה מוקפת בחבריה.

אבל הוא לא וויתר. לא הפעם. הוא ריחף אחריהם בכיסא שלו, מאזין
לקולה הדקיק והמתוק כאשר דיברה בעליצות עם החברות שלה, שהיו
מגזעים שונים, ואם אלקס קאלודון. הוא קינא בהם, כי הם היו
מאותו גזע כמוה, והוא היה די בטוח ששניהם היו מאוהבים בה גם
הם. איך אפשר שלא להיות? אמנם, שניהם היו ידידים שלו, ואלקס
אפילו היה זה שהזמין אותו לשחק איתם קרה-קופה, אבל הוא לא ייתן
לזה לעצור אותו. היא הייתה חשובה מידי.

לכן, כאשר הם נכנסו לכיתה, עומרי הסתער על ההזדמנות. הוא האיץ
את הכיסא לכיוונה, מוודא שכל שאר הצוערים היו עסוקים בדברים
אחרים ולא שמו לב.

"היי--" הוא התחיל, אך לפתע גרונו התייבש לחלוטין והוא לא היה
מסוגל להוציא מילה מהפה. היא הסתובבה אליו בחינניות, מחייכת את
החיוך הזה שאי אפשר היה לעמוד בפניו.

"שה-לום, עומרי!" היא אמרה, וקדה קידה שתאמה את המסורת היפנית
יותר מאשר את המנהגים היהודיים. היא עוד לא הייתה סגורה כל כך
על המנהגים השונים של עדות בני-האדם. הלב של עומרי סוף סוף
נחלץ מגרונו, וצנח צניחה חופשית לתוך המגף השמאלית.

ולמה שהיא לא תאהב אותי? לרוב אוכלוסיית הגלאקסיה יש שותף או
שותפה לחיים. לפרופסורים הכי מכוערים באקדמיה יש בעל או אישה,
ולחלק מהצוערים האחרים שהיו פחות יפים, נבונים ונחמדים ממנו
היו חברות. אז למה לא, לעזאזל, למה לא? אילו רק היא ידעה כמה
אני נחמד, כמה אני ג'נטלמן, כמה אני אוהב אותה...

עיניו התמקדו ברצף הכתמים החומים שהחל ברקותיה, וגלש לצידי
ראשה וגופה. הנהר הכתמים העיקרי התפצלו  שני פלגים חמקמקים
שזרמו מכתפיה לכיוון שדיה, שבצבצו ממדי הצוער הצמודים. היא
הייתה חייזרית, כמו אלקס, כמו קאלודון. אולי מינה היה דומה
מאוד, חיצונית וביולוגית, לבני האדם, אבל היא הייתה חייזרית.
ולמרות זאת הוא אהב אותה כל כך.

"תגיד, עשית את השיעורים על הביוספרה של קלז? וואו, זה היה ממש
מעניין. אני לא מבינה למה אלקס ומריזה לא סובלים שעורי בית
בביו, זה פשוט מקצוע מרתק." היא משכה בכתפיה, העיניים המדהימות
סגורות למחצה כאשר שפתיה התעקלו בחיוך מתקתק. השער... השער
המשיי הבלתי יאומן הזה, גלש עד לעקביה ונע ברוח, ואור השמש של
הבוקר נסך בו גוונים רבים ומרהיבים עד כדי כאב של חום וסגול.

" כן... עשיתי."

"זליאר!"

"אוי, אלקס מתחיל להיות חסר סבלנות." היא אמרה, מנידה בראשה
לתוך הכיתה. החייזר ישב שם, ידו האחת מנופפת אליה והשני נחה
פרוסת-אצבעות על המושב שלידו. זליאר צחקקה, וחמקה בגמישות
חתולית אל תוך הכיתה רגע לפני שהמרצה הגיע. המרצה - חייזר
כחול-עור ונמוך, בשנות השישים שלו, פנה לעומרי.

"צוער רגב? אתה זקוק להזמנה, או שאולי אתה מעוניין שאני אגיש
לך את הקפה של הבוקר?"

"מזל טוב, זליאר..." המילים התגלגלו, חרש, מבעד לשפתיו של
עומרי והתפוגגו באוויר הבוקר הצונן. הוא סובב באיטיות את הכיסא
נוגד-המשיכה, עפעפיו הסגורים מחביאים עיניים אדומות ורטובות,
והחל לרחף לאט בכיוון ההפוך לכיתת הלימוד.

הוא אף פעם לא למד.