זה היה סתם עוד יום מגעיל כזה... השמיים היו מעוננים, וקצת
גשום. ושוב בחדשות סיפרו על איזה פיגוע, לא שזה כ"כ עניין
אותי, אבל עדין הקשבתי. בחצי אוזן כזה.
נו אתה יודע... אתה הרי מכיר אותי.
דיברו על איזשהו מקום שהתפוצץ עם המון נפגעים וכל הבלגן הזה.
נו הדברים הרגילים אתה יודע... שאלו כל מיני אנשים שנשמעו
חשובים לפי זה שציינו את השם המלא שלהם, ומידי פעם גם אמרו ד"ר
לפניו, מה דעתם על כל המצב והאם שווה בכלל לצאת מהבית בימים
כאלה, או שהם חושבים שבכך שאנחנו מסתגרים בבית אנחנו בעצם
מראים לערבים שכאילו העם נכנע או איזשהו זבל בסגנון.
הם בטח כבר טחנו את השאלות האלה איזה מיליון פעם, שיננו אותם
בעל פה או משהו... איך לא נמאס להם?!
בחדשות אמרו גם כמה הרוגים היו... לא משהו ממש מעניין,
איזה 43 נדמה לי, אם אני לא טועה. אף פעם לא הייתי טובה
במספרים, ועוד במיוחד בכאלה שמציינים בני-אדם, מרמזים על
הרוגים וכל זה. זה לא כאילו כל זה חדש לי ועוד אף פעם לא שמעתי
על דבר כזה או משהו.
אבל לא משנה...

איזה אחד התחיל לדבר איתי במטוס באותו ערב בדרך לחו"ל.
נסעתי לברוח מכל הצרות שלי אתה יודע...
נמאס לי כבר שמנסים לפוצץ אותי בכל מקום שאני הולכת אליו.
למה המוות צריך לארוב בכל פינה?
בכל מקרה הוא כנראה הבין שאני מפה בגלל שלדיילת פניתי בעברית.
קיצר אז הוא התחיל לדבר איתי באנגלית עילגת כזו ושאל אותי
מה דעתי על המצב, מה בדיוק קורה בינינו לבין הערבים האלה,
וכל הזבל הזה שכבר אפשר לחשוב שגם הוא מהחדשות או משהו.
איך ראו שהוא שנא ערבים... יכלת לראות את זה בעיניים שלו פשוט.
כאילו היה כתוב שם מוות לערבים או משהו כזה.
הוא התעניין אם לדעתי עוד נשארה תקווה לשלום, אם בין ההרוגים
היה מישהו שהכרתי, ולמה אני נוסעת לחו"ל- לברוח אתה יודע... זה
מה שעניתי לו. הוא ניסה לשאול עוד כמה שאלות אבל לפי החיוך
המזויף שהיה מרוח לי על הפרצוף הוא כבר הבין שאני לא הכי
מעונינת לדבר על זה.
חוץ מזה גם עזר שבאיזשהו שלב כבר הפסקתי לענות לו...
לגמרי שכחתי ממנו ומהשאלות שלו... שכחתי שהוא שם בכלל והתחלתי
לשקוע במחשבות. מחשבות עליך, על העבודה, על משמעות החיים,
וכל הצעקות שמצפות לי כשאני אחזור.
מאימא שככה פתאום נעלמתי לה, ומהבוס על שעזבתי את העבודה באמצע
בלי להודיע קודם, והשארתי כ"כ הרבה תיקים מאחורי.
מעניין אם העבודה עוד תחכה לי כשאני אחזור או שכבר מזמן איבדתי
אותה ואני מובטלת, ואפילו לא ידעתי על זה... בעצם למי איכפת??
זהו החלטתי!
נמאס לי, אני טסה לחו"ל כדי לשכוח מכל הזבל והנה אני מוצאת את
עצמי חושבת עליו במטוס. איזו מן חופשה זו?
זאת הולכת להיות החופשה הכי טובה שהייתה לי עד היום
הכרזתי לעצמי בשקט, בלב, ומיד החיוך המזויף התחלף לאחד אמיתי,
מרוח כזה, מאוזן לאוזן.
נראה לי הפחדתי את זה שישב לידי שלא הבין מה קרה לי פתאום. הרי
היה פיגוע, עם הרבה הרוגים וכל הבלגן הרגיל הזה...
הוא גם לעולם כבר לא יבין...

הדיילת חזרה פתאום, עם השתייה שביקשתי,
בשבילי ובשביל האדון שישב לידי. זה היה מתוק, מלא גזים כזה ואז
הוא קם ופוצץ את הבועה שעוד הייתה לי בכוס, גדולה כזו, דבוקה
לדופן של הכוס. ולא רק אותה אלא את הכל.
זה שנראה כאילו הוא שונא ערבים.
אבל איך? הרי הייתי יכולה להישבע שראיתי את זה אצלו בעיניים...
או שטעיתי וזאת הייתה בעצם שנאה, בדיוק כמו שחשבתי, רק שהיא
הופנתה למקור אחר- ליהודים.
לא, לא יכול להיות אמרתי אבל הזיכרון האחרון שלי היה ששמעתי
רעש של פיצוץ גדול והיה לי חם. ממש חם...

התושבים כאן סיפרו לי שנכנסו לתוך איזה בניין גבוה עם המטוס.
לאחד מבנייני התאומים נדמה לי...
בכל מקרה כמה שניות לפני שהגעתי למקום הזה יצא לי לפגוש את
המוות, דיברנו קצת, ישבנו ככה על כוס קפה ואז הוא אמר לי מהי
משמעות החיים האמיתית, ולמה באמת המוות אורב בכל פינה.
אל תדאג גם את זה לא שכחתי לשאול אותו. והוא ענה לי... אבל אם
אתה רוצה לדעת אין דרך אחרת, תצטרך לבוא לשם בעצמך ולגלות כי
אני לא מתכוונת להרוס למוות את הסוף.

ואז נחתי פה, שוב. בישראהל. חזרתי הביתה...
מסתבר שאחרי שמתים חוזרים הביתה.