[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אילן שמיד
/
פונדקאית

הם כולם אמרו לא, אבל היא בשלה, הרי היא תמיד הייתה ככה, צריכה
לבדוק את הגבולות, לנסות הכל בעצמה על עצמה, לא משנה מה כולם
אמרו, אז גם הפעם. בדיוק כמו פעמים קודמות שהם אמרו לה לא
להיכנס לתוך הסיפור הזה, גם הפעם היא תחליט הרי היא האדון
היחיד על גופה. גופה 180 שיער שחום, היא נראתה פעם ממש טוב אבל
היום אחרי המון שעות עבודה וסיגריות היא הייתה עוד אישה סתם,
אולי קצת יוצר גבוהה מהאחרות.
אז היא חיכתה בסלון של הבית, דירה קטנה, לא רחוק מתל אביב.
מראש היא הכינה שתי כוסות של קולה עם קוביות קרח. אחרי בערך 20
דקות היא סיימה את הקולה בכוס שלה וגם מזגה לעצמה כוס נוספת,
ואז עוד אחת ועד אחת ואז גם יין וגם כאן כוס נוספת. שוקעת עמוק
עמוק לתוך הספה, מחכה.
הראש קצת מסתובב והיא נזכרת איך הכל התחיל היא הייתה אז רק בת
24, זה היה כזה גיל יפה היא בדיוק סיימה שנה שניה בלימודי
אומנות בבצלאל והתכוונה לצאת לנופש באיטליה בחופשת הסמסטר. היא
פגשה אותם מאוחר יותר באותו היום בבית קפה ליד הקמפוס, כמו
עכשיו גם אז היא חכתה, רק שהפעם בשולחן ליד ישב זוג ודיבר,
והיא הרי כמו שהיא לא יכלה שלא להקשיב, ואם היא רק יכלה לא
להקשיב כל זה לא היה קורה, היא מדליקה סיגריה במציאות ומכבה
אותה בזיכרון, שלוק אחרון מהמילק שייק והיא ניגשת לשולחן השני.
"שלום" היא אומרת "אני נעמה". והיא מסיפה שהיא שמעה את השיחה
שלהם. והיא שואלת עם הם רציניים, והם מחזירים את השאלה, אני
צריכה לחשוב על זה קצת, אבל כן. "שבי" הוא אומר, גידעון שמו,
ואשתו גלית לידו, מחייכת באי נוחות. גידעון אומר "מה שאנחנו
מציעים הוא כזה: את מקבלת 6000 ש"ח כל חודש עד החודש השישי ואז
10,000 ש"ח כל חודש עד הסוף, נעשה לך בדיקות דם, בדיקה
גניקולוגית מקיפה, ויחד נקבע לך תפריט אצל תזונאינת. אסור לך
לעבוד בשלושת החודשים האחרונים, ובכל מקרה לא לעשות שום פעילות
מאמצת במשך כל התקופה, בנוסף לכך אסור לך לעשן, לא סיגריות ולא
שום דבר גם לא לשתות, אחרי שהתינוק אצלנו וכל המסמכים וצד
החוקי מסודר את מקבלת 90,000 ש"ח". אני מסכימה היא אומרת. הם
מחליפים פרטים וקובעים לדבר שוב בטלפון בעוד שבוע, כדי שלכולם
יהיה זמן לחשוב. היא חוזרת חזרה לשולחן שלה וכשהידיד שלה מגיע
היא מספרת לו והוא אומר לה שהיא משוגעת. והיא במקום אומרת לו
שהוא יכול ללכת. היא אף פעם לא הקשיבה לאף אחד.
אחרי שבוע היא נפגשה עם הגניקולוג ואחר כך עם התזונאית ואז היה
חודש שלם של בדיקות מכל מיני סוגים. לבסוף היא ישבה שוב פעם
בתור לגניקולוג יחד עם גדעון וגלית, והדליקה סיגריה, האחרונה
לתשעת החודשים הבאים. כאשר היא כבתה את הסיגריה היא הבינה
שמעכשיו היא לא שלה יותר אלה שלהם, היא סך הכל מכונה לייצור
תינוקות.  גלית לא יכלה להוליד, והם רצו ילד, בן או בת מה זה
חשוב, העיקר שיהיה. פה היא נכנסה לתמונה מכונת השרצה עם תעודות
אך בלי ניסיון קודם. היא הסתכלה על גלית והיא חייכה אליה חזרה
ואמרה שהיא כל כך שמחה.
הם נכנסו כולם יחד ופעם נוספת כולם אמרו שהם מוכנים ואז
הגניקולוג לקח אתה למאחורי הווילון ואמר לה להתפשט ולשכב על
הכסא. הוא היה נחמד מאד וידידותי ואז הוא לקח מין מזלף גדול,
הרטיב אותו בחומר שמנוני והחדיר אותו לתוכה, נעמה הצטמררה,
הזכוכית הקרה קיווצה אותה מבפנים, הגניקולוג החדיר את המזלף
עוד ולבסוף סחט את תוכנו לתוכה. הנה היא הייתה שם ערומה למחצה
פרוצה ומבויישת, רגליה פסוקות בעזרת הכסא וזרע של אדם זר שוכן
בערוותה. עוד כמה דקות יתחיל הגוף שלה להגיב לפצצת הזמן שנסטה
לתוכה, ובן אנוש חדש יתחיל להיווצר.
הרגשת הבחילה עברה והיא קמה לאט לאט מהכסא לובשת את בגדיה מחדש
ולבסוף יוצאת אל מחוץ, לווילון כאשר הגניקולוג מלווה אותה.
גדעון קם וחיבק אותה, אך בפנים היא ידעה שהוא לא מחבק אותה אלא
את בנו לעתיד אשר שוכן בתוכה.
כמעט שלושה חודשים עברו והתינוק התפתח טוב מאד. בני הזוג
הזמינו אותה לארוחה בביתם ושם היא שמעה לראשונה את הסיפור
שלהם. היא הייתה מעצבת פנים, בעיקר של משרדים מפוארים, והוא
היה טייס קרבי לשעבר ונכון להיום ראש של חברה שמייצרת משהו
מתעשיית המחשוב שהיא לא הבינה בדיוק. הם סיפרו לה שגלית לא
יכלה להוליד בגלל מחלה ממנה סבלה בילדותה ושהם ניסו כל שיטה
אחרת לפני שפנו לפונדקאות, והם נורא מעושרים וגם כל החברים
שלהם שמחים בשבלם.
כאשר חזרה לביתה נעמה הבינה בדיוק את ההפך ממה שבני הזוג
התכוונו להגיד, וצנחה יותר ויותר לתוך המחשבה האפלה על כך שהיא
פשוט הברירה האחרונה, ובמקומה יכלו להיות אלף אחרות. אבל כל זה
לא שינה לה ממש הרי היא לא רצתה את התינוק. גם לא עכשיו אחרי
שכבר ידעה לחלוטין שמשהו חי קיים בתוכה כבר ניתן היה לראות
שצומחת לה בטן קטנה וגם שדיה החלו לגדול וגם להיות רגישים
יותר. הכסף הספיק לה בינתיים וחופשת הסמסטר ממש כבר עמדה בפתח.
היא לא נרשמה לסמסטר הבא מכיוון שידע שתהייה בהריון מתקדם כבר
ולא תוכל ללכת כל יום ללימודים. היה לה הרבה זמן פנוי לקרוא
ולראות חברים שלה, הרצון לסיגריה כבר פסק לגמרי והיא גם כמעט
ושכחה איך הייתה מרגישה כאשר הייתה שיכורה.
בני הזוג היו מתקשרים אליה מדי יום או יומיים, ומפעם לפעם
הייתה צריכה לפגוש את אותו גניקולוג שהיה מפקח על ההריון.  כך
חלפו להם עוד כמעט שלושה חודשים, עד שבאחד הלילות מאוחר בלילה
נזכרה שלא דברה עם בני הזוג כבר שבוע שלם, בנוסף לכך היא צריכה
לקבל מהם כסף פעם נוספת. היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה
אליהם אך לא הייתה תשובה. היא הלכה לישון ולמחרת חייגה אל
טלפון הסלולרי של גדעון, שם במקום שיענו לה או שלפחות תוכל
להשאיר הודעה בתא הקולי, קבלה מענה אוטומטי של הרשת על כך
שהמנוי אינו זמין. נעמה החלה להרגיש שמשהו לא בסדר וכאשר הלכה
לגניקולוג כשלושה ימים אחר כך. התסבר לה שגדעון וגלית היו
מעורבים בתאונת דרכים קשה מאד אשר התרחשה כשבוע קודם על כביש
החוף, חמישה כלי רכב התנגשו זה בזה ולבסוף במשאית אשר לא
הצליחה לבלום בזמן. בתעונה דווח על 4 הרוגים אשר ביניהם הופיעו
השמות גדעון וגלית כץ.
הגניקולוג בדק אותה וכרגיל הכל היה בסדר, בסיום הבדיקה שאל
אותה אם תהייה מעוניינת לקבוע פגישה נוספת, נעמה הבינה לפתע את
כובד המשקל שנחת עליה, עכשיו שוב היא אדונית לעצמה, רק שלפתע
נוסף תינוק למשוואה, מי ידאג לה ויותר גרוע מה היא תעשה עם
התינוק. היא התחילה לשאול משהו והשתתקה, אך הגניקולוג בכל זאת
ענה לה, מנחש את סוף ואמצע השאלה, התשובה הייתה חדה כסכין "לא"
הוא ענה בקול רגוע "לא ניתן לבצע הפלה בשלב כו מתקדם של
ההריון".
היא הרגישה אבודה ובמשך שלושה ימים בהם חזרה לעשן היא לא יצאה
מהמטה למעט יציאות חטופות לשירותים או למקרר.  ברגע של הברקה
היא נזכרה בכך שהיה גם עורך דין אשר שהיה אמור לדאוג לכל נושא
העברת הבעלות כפי שהיא נהגה לקרוא לכך, אותה בדיחה צינית לא
נראתה כל כך מצחיקה עכשיו, וצרבת חזקה בגרונה הזכירה לה שלא
אכלה כבר יום שלם. את המספר של עורך הדין היא מצאה על הדפים של
החוזה המקורי, וכאשר קראה אותו שוב ושוב התברר לה שמצב כזה לא
עלה בדעתם אפילו בזמן כתיבת החוזה ולא מכוסה מצב כזה שאליו
נקלעה.
התגובה של עורך הדין הייתה סובלנית מאד אך לא השאירה מקום
לתקווה בני הזוג לא היו עשירים כפי שנראה ולא החזיקו בחשבונות
הבנק שלהם סכומי כסף גדולים, וגם הבית שבו גרו לא היה שלהם.
עורך הדין במבט יבש וחסר תקווה הודיעה לה שלא יוכל לעשות שום
דבר בשבלה כעת וגם אינו בטוח שיוכל בעתיד, אם כי יכול להיות
שיוכל לסדר כך שלפחות חלק מהכסף יגיעה ידיה, הרי היא החזיקה את
בנו של גדעון ברחמה. לבסוף הצליח עורך הדין להעביר לרשותה
כ27,000 שקלים אשר כלכלו אותה במשך שארית תקופת ההריון.
היא כמה מהספה והלכה למטבח בקבוק היין הריק בידה , היא כבר
התחילה להרגיש את ההשפעה המעקבת של האלכוהול על גופה. היא
השליכה את הבקבוק הריק לפח ובהמשך לאותה תנועה הוציאה בקבוק
נוסף מן הארון. הדרך חזרה לסלון כבר נראתה לה ארוכה מידי ובלתי
מספקת מכיוון שהספה מעולם לא הייתה רכה מספיק כדי שיהיה פשוט
ניתן לקרוס עליה מלוא כובד המשקל בנפילה מהירה ומשחררת.
המציאות נמוגה שוב והפעם היא הייתה בבית החולים ממש לפני
הלידה, צורחת בכאבים בכל ציר, מרגישה את התינוק בבטנה בועט
וזז. הלידה עצמה הייתה הסיוט, היא צרחה ובכתה מקללת את כולם על
שעוללו לה את זה, מקללת את עצמה. כשלבסוף ההתינוק היה בחוץ
לקחה אותו האחות כדי לעטוף אותו בשמיכה. ואז לרגע אחד של שקט
כמעט נטול כאבים או כל הרגשה אחרת, חשבה לעצמה הסיוט נגמר היא
יותר לא בהריון. כבר אין לה ילד שגדל בתוכה, גופה וחייה שלה
מחדש. ערוותה צרבה וכל גופה היה עייף וחבוט. זה היה סוף מושלם,
עם מוסר השכל והכל, היא תזכור זאת, ולעולם לא תעשה שטויות כאלו
שוב. ואז כמעט שכבר סיימה לדמיין את האמבטיה החמה עם שמן מיוחד
מים המלח וקצף, שתעניק לעצמה ברגע שתצא מכאן, האחות שלקחה את
התינוק חזרה הושיטה אותו לעברה, היא הביטה בה ובתינוק לא מבינה
מה היא שתעשה איתו. האחות הניחה אותו על חזה ושמה את ידייה
סביבו. העולם כולו החשיך באותו רגע היא עדיין איננה לבדה, וגם
לא תהייה.
האופציה של אימוץ עלתה למחרת היום. אבל נדחתה כמעט על הסף, חוש
חדש של אחריות הקיף אותה ולא נתן לה לוותר על התינוק, היא שקלה
את החסרונות והיתרונות של האימוץ ולא מצאה אפילו יתרון אחד
בלהשאיר את התינוק אצלה. אבל עדיין לא יכלה למסור אותו למישהו
אחר בלי לדעת היכן ינחת ומי יגדל אותו, המצב לא היה שונה בהרבה
מאשר למסור אותו לבני הזוג, זכרונם לברכה, שנטשו אותה ברגעים
הקשים ביותר, אבל כל הנקודות שקודם היו מלאות בחינוך טוב, בית
טוב, משפחה אוהבת וכסף היו מלאות כעת בפחדים מפני הורים מכים,
עוני, ושכונות מצוקה.
היא לא ידעה אין לקרוא לו, בני הזוג לא אמרו לה איך רצו לקרוא
לתינוק שיוולד. בעבר כאשר חשבה על שמות שיהיו לילדים שלה תמיד
חשבה שתיוולד לה בת ואז רצתה לקרוא לה בשם של בן, כך היא תמיד
רצתה שיקראו לה. היא תמיד חשבה שבנות עם שמות של בנים הן
שובבות יותר ומלאות ביטחון. כך רצתה שבתה תהייה כך היא דמיינה
את עצמה. היא לא רצתה להטיל את אותה חוקיות על בנה, בנים עם
שמות של בנות הם רכיכות. היא חשבה על כך הרבה ללא שום פתרון
ולבסוף כאשר באמת הייתה צריכה לרשום את שמו על הדף רשמה תומר,
היא לא ידעה למה אבל זה צלצל נכון, תומר.
ידיד שלה סידר לה עבודה  בתור מזכירה באחר מהמשרדים בעיר והבוס
שלה התנהג בהבנה והתחשבות למצבה ולכך שלא הייתה תמיד במיטבה,
מכיוון שימים רבים לא הייתה ישנה בלילות כי הייתה צריכה להאכיל
את תומר, להרדים אותו, להחליף לו חיתולים, להרגיע אותו כשהוא
בוכה ועוד ועוד ועוד.
הדלת נפתחה ותומר נכנס, אמא חזרתי מבית ספר, אמא?. לא הייתה
תשובה, זה לא שהיא לא שמעה אלא פשוט לא ממש היה לה מה להגיד.
הוא נכנס לסלון וראה אותה, תומר בוא שב, אמרה, לוגמת עוד מכוס
היין. המלים יצאו בלתי ברורות ובלתי מובנות, יותר כמו פליטה
גדולה של אויר, אשר במהלכה מיתרי הקול זזו כמה פעמים מתוך
הרגל. היא נסתה לקום והתרסקה חזרה לתוך הספה, כוס היין נשפכה
עליה. תומר התקדם ולקח את הכוס הריקה, הוא התחיל לבכות. היא
הושיטה את שתי ידיה קדימה כדי לחבק אותו אך במקום שיבוא אליה
הוא משך אותה, חזק יותר ויותר עד שהייתה חייבת לקום על רגליה,
אך כאשר עמדה זקוף החלה מיד ליפול לעברו. הוא התקדם צעד אחד
קדימה אך לא כדי לחבק אותה במקום זאת הוא תפס אותה חזק במותניה
מייצב אותה, אמא את צריכה לישון הוא אמר מושך באפו והחל למשוך
אותה לעבר חדר השינה שלה. היא לא התנגדה אולי אפילו נסתה לעזור
כושלת מרגל לרגל ובכל צעד נופלת למחצה על בנה.
כשלבסוף הגיעו לחדר השינה כבר היה תומר ספוג ביין שעל בגדיה
ובדמעות שזלגו הן ממנו והן מאמו. הוא עזב אותה ודחף אותה לעבר
המיטה והיא נפלה כגוש חסר צורה ורצון עצמי, משתטחת על המזרון
הרך בלת ברירה. השמיכה נמשכה תחתיה מגלגלת אותה על גבה, ולאחר
מכן, לפתע, הייתה עליה. תומר כרע ברך ליד המטה ונישק אותה על
לחיה. "אמא אני אוהב אותך", היא פרצה בבכי, ובאופן רובוטי בלתי
נשלט החזירה מלמול "גם אני אוהבת אותך". השקר צרב אותה מבפנים,
איך היא יכולה להגיד דבר כזה, שלוש עשרה שנים של שקר חתכו את
מוחה כסכין המושחזת בשני בקבוקי יין. היא קברה את פרצופה בתוך
הכר ונסתה למלמל התנצלות אך גם הפעם לא הצליחה לבטא את המילים
אשר היו כל כך ברורות במחשבתה. הוא כיבה את האור ויצא את החדר,
סוגר את הדלת מאחוריו. ובעודה נרדמת נשבעה לעצמה שוב כפי שעשתה
בשלושת הימים האחרונים "מחר היא תספר לו" ותהיה חופשיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תאמרו
"סלוגן"-
אימרו "מימרה".





זה מפריע לי.


תגובת מערכת:
פחחחחחח


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/5/02 16:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילן שמיד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה