לא יודעת מה זה אומר,
זה בערך מה שאני מקווה להבין, אבל כואב לי בפנים כאב חד כזה,
או שהוא בעצם עמום והכי גרוע- הוא קבוע.
לא מש ממני לרגע, אפילו שאני ישנה אז, אז כואב לי בחלום. אין
לי לאן לברוח.

זה הכל התחיל בגללך. היית חייב להכנס לי לחיים נכון? באלגנטיות
צועד הישר למרכז הבמה, בלי לשים לב כמה אנשים אתה דורס בדרך...
כן, כל האנשים האלה שהיו כל החיים שלי לפני שהגעת, אותם דרסת
והתמקמת במרכז הלב. נראה לי שהיה לך נוח כי לא כ"כ מיהרת
לעזוב.

אני חייבת להודות שגם לא כ"כ נאבקתי, חיכיתי הרבה זמן למשהו
כזה, אבל לא חשבתי שזה יהיה ככה. לא חשבתי שאני אסחף ככה, לא
חשבתי שאני אוהב ככה, לא חשבתי שאני אכיר את המושג "ללא
גבולות" לעומקו, לא חשבתי שאפשר להשבר לכ"כ הרבה רסיסים וגם לא
חשבתי שאני אי פעם אגלה.

בוקר, ואני מגיעה למשרד באיחור אחרי פקקים שיגרתיים של 08:00
בבוקר. מחייכת לאנשים שלי, אותם אנשים שמשרתים איתי, אותם
אנשים שאני כ"כ אוהבת. מתמקמת לי בעמדתי ומתחילה את היום
בהרגשה רגילה של יום שלישי של השבוע.
10:00, חברה עם סיגריה מחכה בפתח שאני אבוא כבר ונלך לעשן,
להתעדכן באירועי הלילה שעבר נצחק על מה שמצחיק וגם על מה
שכואב

10:14- חוזרת חזרה למשרד אחרי כל מה שכבר נכתב ובאה לחזור
לעבודה כדי לגלות שמישהו יושב בכיסא שלי. ניגשתי שאלתי חייכת!
הצגת את עצמך והוספת את המילים "הקצין החדש במדור". הצגתי את
עצמי ואת נגישותי במדור פיתחתי שיחת חולין רגילה שבסופה ביקשתי
ממך לקום לי מהכיסא כדי שאוכל לחזור לעבודה ולשכוח שמישהו פלש
לי למדור.

13:00 אתה ניגש ומבקש לצאת איתי לצהריים "כדי להכיר אחד את
השני יותר טוב, הרי אני הולך להיות פה במדור הרבה ונראה לי
שהתחלנו על צד שמאל...הכיסא וכדומה" הסכמתי.

משם כבר לא היתה דרך חזרה, ארוחת הצהריים היה נהדרת. גם ארוחת
הערב היתה נפלאה. היית כל כך מקסים ועדין. הפכנו לזוג הידוע של
המדור, המחלקה ואני לא יתפלא אם לא כל חיל האויר שמע עלינו. כל
כך מאושרים, כל כך מקצועיים, כל כך אוהבים. חצי שנה היינו כל
מה שאמרתי ויותר...
חברים התחילו להתלונן בפני שאני כבר לא מה שהייתי פעם, שאתה
תופס לי את הזמן ולא נשאר ממני כלום. שגם הם רוצים קצת. כעסתי
על עצמי, אני בדרך כלל כ"כ דואגת לא להעלם... החלטתי לחלק את
הזמן בין כולם.

ערב, יוצאת עם מי שהיה החבר הכי טוב שלי לפני ש"הוא" הגיע לבית
קפה. צוחקים מדברים כמה שהתגעגתי אליו. בלי הודעה מוקדמת הוא
מגיע. מחייכת אליו לא כ"כ מבינה מה הוא עושה כאן. הוא לוקח
אותי ביד מבקש סליחה מהחבר הכי טוב שלי ומכניס אותי למכונית.
שותק כל הדרך...

למחרת הוא אמר במדור שאני לא אגיע היום "כנראה חטפתי איזה
וירוס ואני ממש חולה." התקשרו אלי, האנשים שלי לברר לשלומי, לא
כ"כ ידעתי מה הוא אמר להם שקרה אז נתתי להם בעיקר לדבר ואני רק
הסכמתי.
הוא חזר באותו יום עם פרחים. חשבתי לעצמי שזה כמו בסרטים. אבל
תמיד חשבתי שזו המצאה קולנועית, גבר מכה את חברתו עד לזוב דם
ואח"כ רץ להביא לה פרחים ומתנות. כנראה שלא...

מאז אותה פעם שהוא נשבע שהוא לא יעשה את זה שוב והוא לא יודע
מה קרה לו...הוא נשבע עוד הרבה פעמים..כל פעם אחרי שהוא ריסק
לי משהו אחר בגוף, משתדל להמנע מלהרביץ בפנים כדי שלא יראו...
ואני, אני אהבתי אותו. הרי היינו הזוג של כולם רק לא שלנו
כנראה.

התרחקתי מכולם, מפחדת להחשף, מפחדת שאנשים בחוץ לא יבינו מה יש
בנינו. היינו רק אתה ואני! אה כן, איך שכחתי גם את הבית מרקחת
והחנות פרחים מתחת לבית שלך שהיו חלק עיקרי המערכת יחסים שלנו.
הרי כל פעם שאנחנו היינו ביחד בסופו של דבר היית קופץ גם לשם,
לחדש את מלאי התחבושות, החומר חיטוי...והפרחים.

לקח לי עוד חצי שנה של יחסים כדי לעזוב. לא עזבתי לפני, לא כי
פחדתי שהוא ירביץ לי אם אני יעזוב אותו...את זה חטפתי בכל
אופן.
אלא כי באמת אהבתי אותו. הרגשתי כאילו, כאילו הוא צריך אותי.
אז הייתי שם בשבילו. אולי בתור שק איגרוף, אבל לאהבה אין
גבולות.
לא סיפרתי לאף אחד למה נפרדנו, ואף אחד גם לא חשד.

היה קשה לעזוב. גם כי הוא לא כ"כ נתן וגם כי פחדתי שזה הגיע
לי. כי אני לא הייתי בסדר, אחרת למה שהוא ירביץ לי?
כעבור חודש הלכתי ברחוב ופגשתי חברתו לשעבר ששאלה אותי לשלומי.
סיפרתי לה שאנחנו כבר לא ביחד. דיברנו קצת ואז היא התחילה
לבכות ולהתנצל...הבנתי שעברנו את אותו דבר, התחלנו להשוות
צלקות, וסיפורים. לבסוף שאלתי אותה, "איך ידעת פתאום שגם אני
עברתי את זה איתו?" והיא אמרה: "את רואה עוד בחורות שהולכות
עם שרוול ארוך באמצע הקיץ? רק אלה שיש להן מה להסתיר.

באותו יום הבנתי כי אני לא הייתי לא בסדר. וכי הייתי חייבת
לעזוב אותו.
אותו אחר הצהריים סיפרתי לכל האנשים שלי את האמת...ביקשתי
שיפיצו את זה. לא רציתי שעוד מישהי תעבור את מה שאני עברתי.

הצלקות אולי מחלימות, וסביר להניח כי הן יעלמו עם חלוף השנים,
אך את הצלקת שהוא השאיר לי בפנים, שום דבר לא יעלים.

לכך לי זמן עד שהסכמתי לצאת עם רועי, חברים אמרו לי שהוא מקסים
ושהוא ממש מעוניין. אבל לא התחשק לי לחטוף מכות שוב. רק עכשיו
התחלתי לישון לילות שלמים שוב...

על ההתחלה סיפרתי לרועי הכל...הסברתי לו את הבעיות שלי בלצאת
איתו. רועי רק חיבק אותי אבל הוא שם את ידו על הגב שלי בדיוק
על הצלקת האחרונה שעוד לא החלימה לחלוטין. צעקתי ודחפתי אותו.
הוא לא הבין, הראתי לו...לא ידע מה לעשות. ביקש ממני לתת לו
הזדמנות, הסביר כי הוא לא כזה. הסביר כי רובם לא כאלה.
בכיתי בפניו. הסתכלתי עליו. ולחשתי...

תלמד אותי איך ממשיכים בבקשה