עוד יום של חול, אני יושב על המרפסת שלי, מתנדנד בערסל. ברדיו
מנגנים שירים ישראלים, כנראה ששוב היה פיגוע. בכל פעם שאני
חושב שהצלחתי לחמוק משלל החוויות הישראליות לכאורה, אני חוטף
עוד שטוזה לפנים- עוד מכה של מציאות ההוויה שלנו בארץ הזו.
לפני 4 שנים השתחררתי. חצי שרות העברתי בלבנון, בין מארב
לשמירה ותצפית.
בכל פעם הייתי שומע ברדיו שרים בממשלה שמדברים על כמה השלום
קרוב ואיך אוטוטו יוצאים מלבנון. אבל אף אחד לא הכיר את
המציאות כמוני- במציאות שלי, לא יצאנו מלבנון אף פעם ולא חתמנו
שום הסכם שלום. במציאות שלי עודד וליאור ושי ורותם ועופר ויריב
ואבי ובן- כולם חוזרים כל פעם לתצפיות ולמארבים ונהרגים בכל
פעם מחדש.
המציאות שלי מתרחשת בלילות.
ד"ר וולדר אומר שככה זה, שהסיוטים יעברו עם השנים ושבסוף גם
הרגל תחלים אבל אז אני הולך לישון ושוב המציאות שלי חוזרת.
לפעמים קשה לי להבדיל בין המציאות שלי, למציאות שהמציאו לי.
המציאו לי מציאות כששכבתי ברמב"ם, כמעט 4 חודשים, החליטו שהכי
כדאי להתחיל בפיזיותרפיה ושלאט לאט אני אתחיל ללכת שוב.
במציאות הזו יש לי רגל חדשה, מסוג של פלסטיק שאני אף פעם לא
מצליח להגיד אותו.
אני אמור גם לזכור את האנשים מסביב ואת זה שפעם הרגשתי משהו
כלפיהם. "תפרו" לי חברים- נילי, אומרים שהיא היתה החברה שלי,
אוהבת אותי נורא וכנראה אני אמור להרגיש אותו דבר, אז מידי
פעם, כשהיא באה לבקר, אני לוחש לה שטוב לי שהיא באה ושזה מאוד
עוזר. היא תמיד מחייכת ומתחילה לנזול לה דמעה והיא תמיד עוזבת
לכמה דקות את החדר ואח"כ חוזרת, כאילו כלום.
תומר ונועם, היו החברים הכי טובים שלי, לפי מה שרבקה וחיים
אומרים.רבקה וחיים הם ההורים שלי, אבל אני לא ממש זוכר דברים
משהייתי קטן אז קשה לי לקרוא להם אבא ואמא, הם אומרים שהם
מבינים אבל אני יכול לראות שקשה להם. סיפרו לי שתומר היה איתי
במארב כשזה קרה ושהוא התנהג ממש לא בסדר ואפילו נשפט על זה
וישב חצי שנה בכלא של הצבא, אבל לי זה ממש לא משנה, משום מה את
תומר אני לא מצליח לראות במציאות שלי.
לפני שנה, ד"ר חיות, הפסיכולוגית, החליטה שאני מספיק בסדר
בשביל לחזור הביתה מהמוסד שיקום, אז חיים פינה לי את הבית הישן
של לאה, סבתא שלי מסתבר, ושם אני גר, לבד.
מידי פעם חיים ורבקה מבקשים שאני אשקול להכניס שותפים לדירה,
שיהיה קצת שמח, אבל לי מספיק שמח להיות לבד. בכל פעם שמתחיל
להיות לי טיפונת עצוב, אני עוצם עיניים וחוזר למציאות שלי ושם
ליאור ושי עומדים במכולה שהיתה מטבח של הצוות, מבשלים שקשוקה
לארוחת ערב ושרים בקולי קולות שירים של זוהר ארגוב. שם רותם
יושב בתצפית, ומשמיע לנו במגאפון סיפורים שכתב.
עופר יושב בפינה ומדבר בטלפון עם אוסי, החברה שלו, ויריב ובן
משחקים כדורסל בחצר האחורית של המוצב. במציאות הזו, תמיד שמח!
תמיד שמח- עד שמגיע התאריך של 24 בנובמבר, אני יודע כי אני
מצליח לראות אותו מעל הלוח של התדרוך יציאה לקרב. כשהתאריך הזה
מגיע, המציאות שלי הופכת לשחור- לבן והדבר היחיד בצבע זה
הורידים האדומים בעיניים של החברים שלי.
ד"ר חיות תמיד מנסה למצוא לזה תירוצים ואומרת שזה בכלל לא ככה
ושאם אני יאמין שהכל קרה בצבעים חיים, זה באמת יהיה ככה ושאולי
זה המפתח להחלמה מהירה. אבל האמת היא שאני בכלל לא מרגיש
חולה.
רבקה, חיים וד"ר חיות החליטו שאני יכול להתחיל לעבוד, אז הם
מצאו לי עבודה בחברת מחשבים. כל מה שאני עושה זה לשבת מול מסך
מחשב ולעזור לאנשים שמתקשרים. אני אפילו די טוב בזה והכי חשוב,
אני יכול לדבר עם עוד אנשים שחיים במציאות כמו שלי, בצ'טים שזה
כמו שיחת טלפון רק שאתה לא חייב להגיד שם אמיתי ולא שומעים
קול. מוזר, הא?!
גם אני חשבתי בהתחלה, אבל התרגלתי.
אני חושב שזו התכונה הכי חשובה שלי- למדתי להתרגל להכל.
וזהו, ככה אני חי, או יותר נכון, ככה חייתי עד שפגשתי את ליאת.
ליאת עבדה איתי בחברה של המחשבים והיא האדם הראשון שהתערבב לי
במציאות שלי וזאת שתפרו לי. היא היתה מספרת לי על מקומות
שטיילה בהם ודברים שראתה. על חופי ים קסומים בתיאלנד, ושקיעות
מדהימות בהודו. על דברים שאכלה ושתתה, על אנשים שפגשה.
מידי פעם, כשהייתי ישן, הנוף מהמוצב במציאות שלי, היה מתחלף
למקום שעליו ליאת סיפרה לי באותו יום.
בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות. אח"כ התחלתי לראות אותה, יושבת
בקצה של המוצב, משקיפה עלי, והיא היתה בצבע- חיה.
לאט לאט, התחלתי לראות שהמאכלים שליאור ושי מבשלים במכולה, הם
דברים שליאת סיפרה לי עליהם- אורז מוקפץ עם עוף, נודלס, כל
מיני לחמים מיוחדים שמטגנים ואפילו כל מיני חיות מוזרות כאלה,
של ים.
ואז הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. כשסיפרתי לליאת, היא ציחקקה
ואמרה לי משהו שלא ממש הבנתי- "אתה ממש חמוד כשאתה כזה, אבל
ממוש, אל תתחיל לפתח ציפיות. אני חיה ולא מתחייבת לשום דבר עם
אף אחד. אוהבת את החופש שלי ורוצה רק אותו בתור מאהב".
קצת סתומה הליאת הזאת, לא?!
בכל מקרה, אחרי 4 חודשים של סיפורים, ליאת הביאה תמונות ואיך
שראיתי אותם החלטתי שאני רוצה גם לנסות. אז ביקשתי ממנה שתעזור
להגיע לשם ושבועיים אח"כ עליתי על מטוס של אל על ונחתתי
בבנקוק.
ככה הסתובבתי 8 חודשים, דיברתי עם רבקה וחיים רק פעמיים. זה
היה מוזר.
בהודו הייתי במנזר 3 חודשים, בויאטנם התארחתי אצל משפחה שבוע
שלם באיזה כפר קטן בהרים. והיה לי כ"כ טוב.
הצליח לי להיות שמח באמת, במציאות התפורה.
אחרי 8 חודשים חזרתי לארץ ושוב נהייתי עצוב אז עצמתי עיניים
אבל יותר לא ראיתי את ליאת והנופים שלה והמאכלים שלה- רק כפרים
של לבנון ושקשוקה.
אז עכשיו אני שוכב בערסל שלי, על המרפסת, מקשיב לשירים
הישראלים ברדיו, מהפיגוע.
עוד יומיים אני שוב על מטוס של אל על, מתכנן לנחות בתיאלנד,
לגור 3 חודשים במינזר, להיות בכפר קטן על הר בויאטנם, להתפלש
בחול של חוף הים בקו-סמוי ואף פעם לא לחלום על לבנון ואף פעם
לא לחזור לסיוט הפרטי שלי.