הוא הביט לאחור על העקבות שהותירו נעליו בחול הרך. האוויר אותו
גמא אל תוכו בשעת ערבית זו של סוף ספטמבר היה סמיך וקר. רדידים
של קצף לבן נישאו על פני הגלים שהלכו ובאו. המרחק אותו עבר היה
רב, וכשהוסיף לכך את קצבו המדוד הבין שכבר זמן ממושך הוא פוסע
ומהרהר בדבר שהעסיק אותו ולא הרפה. בה. בדמותה. היא. היא והים,
היא וגורלו, היא וכל דבר שהעלה בדעתו. היא כבשה לעצמה מקום
בליבו וכילתה כל חלקה נוספת. פעמים הייתה אורבת לו בעיקולי
מחשבתו, בניגונים אותם שמע, בדימויים שעשה, מופיעה ומחייכת את
חיוכה שלא יכל לו. ניסה הוא להימלט למקומות רחוקים, לזמנים
שונים, לאנשים שהקשר עימם אבד מזה זמן, אך היא כעוף החול
התמידה עד שהבין שאין לו מפלט ממנה ומחיוכה.
אדוות ליטפו את החול ואת נעליו, והוא הפליג במבט מלא קינאה אל
שובר הגלים שמנע מהחוף את קוצפם של הנחשולים.
המגדלור נתן בו את עינו האחת, ואורו ליטף את הדמות להרף עין,
מטיל בחוף צללים סימטריים שנמתחו מבסיס רגליו, מקצרים ומאריכים
את צלליתו שחגה בחצי גורן.
הוא החל להעביר בראשו באי רצון את הפעמים בהן פגש בה, אלה שהיו
תולדות חיציו של קופידון, ואלה שהיו תוצאות כמיהותיו הוא. מנסה
לארגן את המאורעות: מה קדם למה, מה היה סיבה ומה מסובב, כמו
היו לאירועים השפעה על אחרים, כאילו היה בכוחו - לו רק היה
עושה זאת קודם לכן - לשנות את אשר קרה.
אז הייתה את פגישתם הראשונה, המקרית, התמוהה כמעט מחוץ לסניף
הבנק ההוא , היא כעוסה על כך שהכספומט אינו תקין ומוצאת עצמה
שופכת את מר ליבה בפני זר גמור, והוא מוקסם ממנה, מחיתוך
דיבורה הרהוט, מהלהט שבקולה. ואז חולפות בראשו התמונות בזו אחר
זו - כמו בפנס קסם או בערב שקופיות של מישהו שחזר מהמזרח -
המסעדות, הסרטים, הים...הטיול ההוא לאיטליה. איך טיילו באותו
יום שטוף-שמש ברובע סן-לורנצו שבפירנצה, בין ניחוחות העור
המעובד, חבוקים ואובדים בהמוני התיירים, מאושרים על הכל ועל לא
כלום, איך השליך מטבע לפונטנה-די-טרווי - המזרקה ההיא ברומא -
שהאגדה מספרת שכל מי שעושה כן משאלתו מתקיימת והוא ישוב לאותו
מקום, ורק לא ידע שהקבצנים אוספים בגניבה את המטבעות מהקרקעית
באישון לילה, והמרחבים בחבל טוסקנה שהעין אינה יודעת מהם שובע,
והכל בחברתה היה נראה מושלם כל כך, מושלם מדי. האהבה הזו
שהורעפה על חלקת ליבו הצחיחה, הטרשית, הכמהה.
הסתיו לא עזר. לא הרוח המלעיגה, המנשבת ושורקת את שמה באוזניו
ומרקידה את עלי השלכת בתצורות אותיותיה, לא ערפל הבוקר שכיתרו,
הופך את בדידותו לשלמה, ולא הצינה המקפיאה שהכריחה אותו לפשוט
את כפותיו למול להבות אהבתו. הוא ידע שהוא מוכרח לספר לה,
להתוודות על אהבתו. על ימיו הנשרפים באישה, על לילותיו
המקפיאים בצינתה,על האמת יחידה אותה הכיר. יספר לה ואולי -
בתמורה - היא תשיב לו את מחצית ליבו.
ולאחר זמן היא קוראת לו שיבוא, והוא נזכר בריהוט הצנוע,
המינימליסטי, הכמעט נזירי  בחדרה, מעביר את עיניו על פני החדר,
עד שהוא קולט את דמותה יושבת, רכונה, מליטה את פניה בכפות
ידיה. והוא חש אליה ושואל ברוך מה קרה, ולפני שהוא שומע תשובה
הוא כבר לוחש שיהיה בסדר ושזו תקופת מעבר ושלא תדאג, כי הוא שם
בשבילה ותמיד יהיה.
הוא מסיט את שערה לצדדים בשתי ידיו, כמו היה עובד המסיר מסך
חצוי מעל במת-פניה הבוכיים. והיא מנידה את ראשה, כמו ביקשה
לסלק דבר מה טורדני ומשתתקת באחת. עיניה פולחות את החדר, את
האוויר המחניק, את חייו המוחמצים. בשקט היא מפטירה: "נלך".