צינת הבוקר גרמה לו לרעוד מתחת לבד המרופט שהפריד בין גופו
לבין לוחות המגן הקפואים שהכבידו על חזהו וגבו. הוא יצא מהמבנה
הקובייתי, שואף את האוויר הנקי כאילו התכוון לאגור אותו לפני
החזרה לעיר. השמש הציצה מעבר לרמה שבמזרח ועיוורה אותו כשעלה
בשביל המוביל למסלול ההיקפי.

אחרי שהתקלות השאירו אותו ער עד מאוחר יום קודם, הוא חש מעורפל
מהרגיל באותו בוקר. למרות זאת, כיוון את מחשב הכף להעיר אותו
מוקדם מספיק כדי לתפוס את הזריחה. זה היה יום אחרון, בעזרת
השם, וגם הפעם הוא לא התכוון להחמיץ את המחזה. הקפה, הציוד
האלקטרוני ומשחת השיניים יוכלו לחכות לאחר-כך.

עוד שני צעדים, והוא הגיע למסלול ההיקפי ועבר אותו. אז, התיישב
על קצה המדרון המוביל מטה אל הישוב הסמוך. הדשא היה רטוב מטל,
והוא תיאר לעצמו שהמפעילות יצחקו על הכתמים הכהים במכנסיו
כשיחזור למטה אל המבנה.

הוא כופף את רגליו לעבר חזהו, השעין את ראשו על ברכיו, וצפה
מבעד לקורי השינה. העמק השתרע מההר ועד הגבול, אותו לא ניתן
היה לראות בגלל הראות הגרועה והאובך. זה היה כאילו העננים למטה
היו ים של צמר גפן, גליו האפרפרים מתנפצים על חוף של שדות
חרושים, סלעים וכפרים. עדר של כבשים נע על המדרון כמתאיים מטר
ממנו, נבלע אף הוא בים האפרפר.

כל כך מרהיב, כל כך שקט. מי היה מאמין. וגם מחיר הנדל"ן היה
נמוך, ציין החלק הפרקטי בתודעתו. והרי, ניתן לעבוד היום דרך
הרשת. אז למה לא, בעצם?

קול. גופו הרפוי נע האחת והוא סובב את ראשו לאחור, כמעט מחליק
מטה אל תוך התהום. הוא התפלא שלא שמע את הצעדים. מחליד,
בוודאי, כבר בגיל עשרים ואחת. עודף ישיבה מול מסכים, אין ספק.
ואם זאת לא הייתה מפעילה, אלא...?

היא החליקה לידו, גופה מתחכך בו לרגע בטרם התמקמה. היא פלשה
לשקט שלו, למנוחה היחידה לה יזכה היום, אבל הוא לא כעס. ההר
והנוף היו מספיק בשביל שני אנשים. כנראה שלא בשביל שני עמים,
אבל לשני אנשים זה היה די והותר. בנוסף, הוא היה האורח פה,
והיא 'בעלת הבית'.

"אם לא הנוף, כבר מזמן לא הייתי כאן." הצהירה, והציעה לו משהו.
ספל. נחיריו התרחבו כשחשו את הניחוח הכמעט-בלתי-נסבל של הקפה
השחור. הוא אחז בקפה בהכרת תודה, ובלי להתיק את עיניו מהנוף
לגם ממנו לגימה בודדת. הוא לא רצה להתעורר, עדיין לא.

"ולאן היית הולכת?" שאל.

"רחוק, או קרוב, מה זה משנה. העיקר לא עם כל הגועל נפש הזה."
היא מלמלה, ממששת את מדי הכותנה שלבשה, אבל הוא כבר ידע שהיא
לא התכוונה אליהם. גם בלי מדים היא לא הייתה דוגמנית, למרות
שהם היו הסיוט של כל צפונבונית רמת-אביבית. את שמה הוא לא קלט,
אבל את הראש שלה כן. הייתה לו היכולת הזאת לאבחן אנשים רק
מלהסתכל עליהם, והמפעילות היו כל מה שניתן היה להסתכל עליו בלי
שיחטוף זרם חשמלי במקום הזה.

משהו דגדג אותו באוזן - השער שלה התפזר ברוח, שנשבה מצפון
באותו יום. הוא וויתר על השקט והחליט להשתעשע בה קצת.

"תראי איזה יופי." הוא הכריז, עיניו קבועות על פסגה לבנה אי שם
באופק. "את שומרת על כל זה, יותר מרוב הבנות. המסגרת היא לא
הכי סימפטית ובתשלום אי אפשר לממן את הדיסקוטק בסוף שבוע..."

"אני נראית לך אחת שזה מה שמפריע לה?" היא התפרצה, מאשימה. הוא
משך בכתפיו.

"אז מה כן?"

"מפריע לי מה שאנחנו עושים, מה שהאירגון הזה הפך אותנו אליו.
מדינה שנשלטת על ידי גנרלים, ששולטת על עם אחר, שסוגדת
לגיבורים במדים. אני לא רוצה כל חלק בזה."

הוא שתק, והקשיב בעת ששטחה את משנתה. הוא היה טוב בלהקשיב. אם
לא היה מוכר את חייו למקצוע, אולי היה עובד קצת כבארמן לפני
התואר.

"תתפטרי." הוא הציע מקץ חמש דקות, מסתיר את החיוך. מצחיק איך
בן אדם חושב שהוא נון-קונפורמיסט - או קונפורמיסטית - כשהוא
למעשה מצטט את מה שאמרו אלפי אנשים לפניו, באותה אינטונציה
ותוך שימוש באותו אוצר מילים. מהבחינה הזאת, היא לא הייתה שונה
בגרוש ממתנחלת.

"מצחיק מאוד. זה מה שאני מתכוונת לעשות. כבר יש לי תור לקב"ן,
ואני רק מצטערת שלא ניסיתי להוציא פטור מצפון מהתחלה." היא
התפארה. "אולי הייתי צריכה לחזור בתשובה לפני הצבא, או
להתחתן?"

"אני יכול לדמיין אותך גרה באיזו התנחלות, מצויידת בשביס, ספר
תהילים ואחד-עשר ילדים בערך." הוא ענה, מתחכם. השקט השתלט לרגע
קט, מחזיר למפלט שעל ראש ההר את הצביון הבראשתי שלו, בטרם קולה
התנשא שוב מעל לציוץ הציפורים. אולי הוא היה אלט חינני, אבל על
רקע השקט הוא היה רועש כמו להקת גראנג' שקיבלה סט תופים חדש.

"ממש בדרן אתה, אבל הנה - כולנו נדפקים מזה, לא רק במאקרו אלא
גם במיקרו. מי משלם את המחיר, ולא רק המוסרי? אני, שתבין," היא
מיהרה לתקן את עצמה, "לא היה אכפת לי לחיות על סף רעב כל חיי
אם הייתי חושבת שאני חייה נכון. אבל בכל זאת, גם זה גורם, לא?
כולנו שילמנו בכך שהגועל-נפש לוקח ביס מהחירות שלנו, הרכוש
שלנו, החיים שלנו. בשום מקום נאור אחר אין דבר כזה."

היא ישרה את המשקפיים עבות המסגרת על אפה, והפנתה אליו מבט
חודר. "קח אותך לדוגמא."

"איך אני קשור? בקבע לא משלמים מיסים." הוא שאל, מופתע.

"בן כמה אתה?"

"עשרים ואחת, לא פרופיל." הוא ענה, מנסה לשמור על חזות מבודחת.


"תאר לעצמך מצב כזה : סיימת בית ספר, ואין צבא, אין מלחמה, אין
כלום. מה אתה עושה?"

"הולך ללמוד באוניברסיטה." הוא ירה מבלי לחשוב. "אולי קצת
עבודה לפני. אז מה? אני לומד קצת תוך כדי עבודתי, ואני אשלים
תואר עוד שנתיים כשאשתחרר. אסון גדול."

"כן, אסון גדול." היא ענתה בעצב. "כבר היית יכול להיות עם תואר
ביד, ולהתחיל בחיים האמיתיים."

"וזה היה הופך אותי למאושר יותר?" הוא לא נכנע.

"הרגע אמרת שזה לא מסלול החיים שהיית בוחר מרצון."

"יש הרבה דרכים בהן אדם יכול למצוא סיפוק בחיים." הוא ציין,
בהתעלם מהקונוטציות הכרוכות בבחירת המילים שלו. היא לא שמה לב,
או שהייתה בוגרת מספיק כדי להתעלם.

"אז אתה סתם נכנע, מושיט את ידיך לסוהר ואומר 'תא מספר שבע
עשרה, בבקשה'? רק בגלל שלא מגלים לך שאפשר אחרת?"

"מישהו צריך לעשות את העבודה." הוא פסק.

"אז זהו, שבמדינה הזאת יש שישה מיליון מישהו-ים. יש המון
מישהו-ים שמוכנים תמורת פרוטות לשמש כמטרת מטווח למחבלים במגרש
הביתי שלהם, ויש מישהו-ים שאת כל התקופה הטובה ביותר בחייהם
יבלו כעבדים של מסגרת כפוי טובה. פשוט..."

גבותיו התרוממו מעט, כרומזות לה לסיים את המשפט.

"... פשוט אני רואה אותך פה כבר שבוע, ואתה נראה נחמד ובסדר
והגיוני, ולא הבן אדם שיסחב אחרי כולם או שישיר שירי רעל. אז
שאלתי את עצמי 'למה?'. זה הכל." היא אמרה בביישנות, והתרוממה.

"בואי נסתכל על זה ככה - גם העבודה מאתגרת, גם מטיילים ברחבי
הארץ, וגם בחורות חמודות מגישות לך קפה בבוקר. מה עוד אפשר
לבקש?"

היא השמיעה מן קול מוזר, בתחום האפור בין חרחור, אנחה וצחקוק,
וצעדה בחזרה לשביל המוביל למרכז המתקן. הוא נשאר עם הכוס הריקה
בידו, מביט אל המרחבים. השמש כבר עלתה מעל קו ההרים, הערפל
התפזר ואיים רבים יותר של אדמה חרושה בצבצו מתוכו.

היא עמדה לבד בטרמפיאדה ליד השער, לבושה בבגדים אזרחיים זרוקים
ועם נזם באף. אפשר לחשוב שכבר השתחררה, ועכשיו היא בהודו.

רכב התרחק מהמקום, פונה לכיוון חיפה. היא סימנה לו עם הבוהן,
ועשתה פרצוף חמוץ כשזיהתה אותו.

"דרך ארבע עד לצומת גהה, ואז אני חותך לרמת גן. את מוזמנת."

היא פתחה את הדלת והתיישבה במושב הקדמי השני של הטויוטה. הספסל
האחורי היה מלא בלוחות מגן, תיקים, וציוד אלקטרוני ארוז
במזוודות. היא הרימה את הלאפטופ שהונח על מושבה, ושמה אותו על
ברכיה.

"אני מפתח תקווה. זה בדיוק בכיוון שלי."

"סבבה, אבל אנחנו צריכים לעצור קודם.". היא נתנה לו מבט של 'זה
או אתה או ההסעה של שש בערב, והוא הוריד את רגלו מדוושת המעצור
ונתן לרכב להתדרדר קצת לבד לפני שדרך על הגז.

"אז, אתה רמת גני? גרתי שם עד גיל שמונה. אולי היינו שכנים ולא
ידענו."

"האמת היא שאני לא מרמת גן במקור. אני גר שם עם עוד שותף,
והצבא שאת כל כך אוהבת מממן לנו חלק מהשכ"ד."

"שווה." היא חיוותה את דעתה. "מה שמזכיר לי, אתה חייב לי
תשובה."

"הא?" הוא שאל בתמיהה, מסובב את ההגה בעיקול החד. הטויוטה
פנתה, שומרת על מרחק בטוח מהשוליים חסרי המעקה. הירידה מההר לא
הייתה הדרך האיכותית ביותר שנסללה אי פעם, רחוק מכך.

"למה אתה עושה את זה?"

"אולי מאותה סיבה שאספתי אותך בטרמפיאדה למרות שאסור לי לאסוף
טרמפיסטים ברכב עם ציוד מסווג." הוא אמר, טופח ביד אחת על
הלאפ-טופ. "האביר על הסוס, זה אני. ומה שווה אביר גיבור בלי
מסדר אבירים ששולח אותו להגן על החפים מפשע?"

"הצבא מזמן לא מגן על חפים מפשע." היא ענתה בזלזול הפגנתי.
"אולי טעיתי בהערכה שלי כלפיך."

"טוב, אם את רוצה תשובה רצינית, לפעמים נראה לי שהכל מרגשי
נחיתות. הנה, החבר'ה שעובדים איתי - אנחנו אוספים אותם ליד בת
שלמה, אגב - אחד מהם בא מבית עני מאוד, ובשבילו האוכל והמגורים
והמלגות שהצבא מספק זה לוקסוס. אחר היה השק-איגרוף של הכיתה,
והוא רק חיכה ליום שהוא יוכל להיות קצין נערץ על ידי פקודיו.
ויש עוד אחד שהוא בכלל מתנדב, ורוצה להוכיח מה הוא שווה. חבורה
של פריקים, מה אני יכול להגיד."

"ואתה? מה הסיפור שלך?"

הירידה התלולה הפכה לישורת, אך במקום שהרכב יאיץ הוא החל להאט.
המנוע השמיע יבבה עמוקה, אך נכנע לברקס במקום לתשוקה להאיץ
לתשעים. הוא החנה את הטויוטה ליד קיוסק בצד הדרך, על קצה
המושבה שהשתרעה במורד ההר.

"זאת העצירה שלנו. אני קונה שתייה. את רוצה משהו?"

"אני מעשנת קאמל. רק קאמל." ענתה לו בהתגרות. היא בוודאי שמעה
אותו אומר למישהו שהוא לא סובל עשן סיגריות.

הוא יצא מהאוטו בגמלוניות, עצר לרגע והביט צפונה. שראה מלמעלה
השתרע עכשיו בקו העיניים, וגם את הגבול זיהה. קו דמיוני שעבר
לא רחוק כמו שהיה רוצה שיהיה, והאנשים שמעברו השני של הקו
הדמיוני לא היו ידידותיים כמו שכולם היו רוצים שיהיו. בעיקר
אנשים כמו אלו שגרו במושבה.

הוא השתהה שם שעה ארוכה, עד שהיא שרבבה את ראשה בחוסר סבלנות
מבעד לחלון, תולה בו מבט מפציר. בחיוך מתנצל, הוא נפרד מהמוכרת
ופסע בזריזות לכיוון הרכב.

"אני ממש מצטער, אבל אמא שלי אומרת שאין קאמל. אולי נעצור אחר
כך בצומת אלונים או משהו?"

היא בהתה בו בבילבול, ואז הבינה.