יום הסטודנט 2002, יום שמח לכל הדעות לכולם שמחים מהורהרים
מופעים, אנשים שמחים, אמנים מופיעים. חיים נעלמים.
יום הסטודנט 2002, היום שיווכח כיום הנורא בחיי, יום הסטודנט
2002 התשיעי במאי 2002. היום שבו נשמתי תייפח את נשמתה האחרונה
ותעזוב אותי.
אך בגלל מה..? בגלל חשש, בגלל פחד... הפחד, שבלעדיו חיי היו
שלמים, אך עכשיו הם בכלל לא חיים, יושב פה מול מסך, מביט אל
הטלפון, מהסס ומתחנן לעצמי, צלצל... בבקשה...
אך כלום, מביט לתוכי, מחפש את עצמי, יום הסטודנט 2002, היום
שבו איבדתי את זהותי האמיתית, היום שבו מתתי סופית. היום שבו
איבדתי אותה, את זהותי, את נפשי התואמת, את עצמי.
עכשיו אני רק קליפה, קליפה ריקה של עצמי, ללא תוכן, ללא מהות,
ללא רצון לחיות.
יום הסטודנט 2002, התשיעי במאי 2002, היום שיכל להיות היום
הטוב ביותר בחיי, יום ממוצע כמו כל יום אחר, אך בשבילי, יום
מקולל, היום שבו איבדתי את עצמי, היום שבו מתתי סופית.
מחזיק בקצות אצבעותי בנשימה, בתקווה שתחזור נשמתי, בתקווה שלא
תעלם לי שוב, בתקווה.

יושב פה מול מסך, מביט אל הטלפון, חושש, מפחד אך מסרב להאמין
שזהו הסוף... מקווה...