שנת 2209 הייתה שנה רעה. הברוקולי הוצא שוב אל מחוץ לחוק.
החייזרים הלוחמניים מכוכב סיריוס העלו את מחירי הדבק הפלסטי,
וישראל שוב הפסידה באירוויזיון. לגרוע מכל היה אחראי דווקא איש
עסקים בינוני מתחום הקיברנטיקה הבידורית, אדם בשם סקוט ארצ'ר.
סקוט הקים, שנה לפני כן, חברה לייצור אנדרואידיות בשם Scott
Archers' Bold And Beautiful Androidettes, ומכר למעלה ממיליון
יחידות. לרוע המזל התברר כי האנדרואידיות שלו הפכו נועזות יתר
על המידה, והן הגדירו מחדש את המונח "טורפת גברים" וגם החזירו
לאופנה את חרדת הסירוס. עד שהצליחו כוחות ביטחון לנטרל את כולן
ספג המין האנושי (תרתי משמע) פגיעה אנושה עד כדי כך, שעצם
אמירת ראשי התיבות של אותה חברה מקוללת הייתה, למשך אלף שנים,
פשע שהעונש עליו היה מאסר עולם ללא משפט - אם היה לך מזל.
מוצי לא ידע שום דבר מכל זה, שכן הוא שוגר לשנת 2540.
המסע בזמן היה מיידי. רגע אחד מצמץ מוצי בבהלה מול הפרופסור
המושך בידית, ומיד מצא את עצמו בגובה 4 מטר באוויר מעל מדשאה
מטופחת. הוא נפל ללא דיחוי, ורק בנס לא שבר שום עצם. כמה
סקרנים התחילו להתגודד סביבו, אך התרחקו במהירות כשנשמעו
סירנות מתקרבות. מוצי קם, דואב, סילק קצת דשא מעוך מעל בגדיו
והסתכל סביבו. ליד המדשאה בה נפל ניצב מגדל גבוה מאד ומפואר,
בצבע כתום מזעזע עם עיגולים סגולים מזעזעים לא פחות. היישר
מולו, במרחק עשרים מטר לכל היותר, הייתה הכניסה למגדל - שורה
של דלתות זכוכית עם מסגרות מוזהבות. הייתה למוצי תחושה רעה
שיהיה לו קשה מאד לחזור בדיוק לאותו המקום בו הופיע. ליתר
ביטחון בעט בקצה נעלו בדשא כדי להשאיר סימן. מיד צץ משום-מקום
מין רובוט קטן, נסע אל אותה נקודה ובזריזות סידר מחדש את האדמה
והדשא כך שהסימן שהשאיר מוצי נמחק לגמרי. מרוב עצבים בעט מוצי
בקצה נעלו ברובוט והשאיר סימן ניכר על הפח שלו. מייד צץ
משום-מקום מין רובוט קטן מסוג אחר, נסע אל הרובוט הראשון
ובזריזות תיקן אותו כך שהסימן שהשאיר מוצי נמחק לגמרי. מוצי,
נוטה כבר לייאוש, הביט בשעונו. השעון הארור, כך הסתבר, נפגע
בנפילה - זכוכיתו נעלמה והמחוגים התעקמו ונתקעו זה בזה. מוצי
התכוון להשליכו, אך פתאום עלה רעיון במוחו. הוא הניח את השעון
בעדינות על הדשא ובעט בו. כפי שציפה, הופיע משום-מקום מין
רובוט קטן מסוג שלישי. הרובוט התקרב אל השעון, סקר אותו לרגע
ואז הוציא מין רגל מכאנית קטנה, בעט גם הוא בשעון וברח בשיא
המהירות.
מוצי נאנח והחל ללכת לכיוון הכניסה למגדל. הוא לא הספיק ללכת
רחוק - השוטרים הגיעו במדיהם הוורודים וחסמו את דרכו.
"איפה הכרטיסומט שלך?" שאל אחד השוטרים.
"הכרטיסו-מה?" שאל מוצי.
"ט" ענה השוטר.
"מה זה?"
"אל תתחכם! מי אתה?"
"מוצי מהירקות" ענה מוצי מהירקות.
השוטרים הביטו זה בזה, ואז פרצו בצחוק גדול.
"אתה? מהירקות?! חה!"
הם שמו עליו, באלימות מרובה מהנדרש, אזיקים מצופים פרווה ורודה
ודחפו אותו לתוך הניידת כך שראשו ייתקע בתקרת המכונית.
"אוף," התלונן מוצי "ציפיתי שבעתיד כבר יהיו מכוניות יותר
משוכללות".
"סתום את הפה!" צעק השוטר מקדימה. הוא טפח בעדינות על המשטח
החלק שהיה מולו ואמר "אל התחנה". המכונית אמרה "אין בעיה, אחי"
והמריאה באוויר. שאר השוטרים התפזרו גם הם, ואף אחד לא שם לב
לטיפוס עם פרצוף נכלולי שהציץ, כל אותו זמן, מאחורי אחד
הבניינים. הוא הביט בחשדנות לצדדים, לוודא שאיש אינו רואה
אותו, ונעלם מן העין.
מוצי בילה כחצי שעה בתא המעצר האפלולי והמטונף ולא נהנה בכלל.
היומנאי הביט שוב ושוב, חליפות, במוצי שמאחורי הסורגים ובמסוף
שמולו. "אני לא מבין את זה," חזר ואמר, "זה לא הגיוני.
הדי-אנ-איי שלך פשוט לא מופיע במחשבומט. איך זה יכול להיות?".
"כי הוא אחד משלנו," נשמע פתאום קול סמכותי. אל החדר נכנסו שני
אנשים מרשימים בחליפות יקרות-למראה, עם אוזניה תקועה באוזנם
ומשקפי שמש על עיניהם. בגלל שהיה ממילא חשוך בחדר נתקל אחד מהם
בכיסא וקילל חרישית. השני לא שם לב אליו וניגש הישר אל
היומנאי, מראה לו כרטיסומט בצבע שחור.
היומנאי קם והצדיע. "אני מצטער, אדוני!" אמר ביראת כבוד "לא
ידענו שהוא משלכם!"
"שחרר אותו," אמר האיש נחרצות.
היומנאי דילג בזריזות אל הדלת המסורגת ופתח אותה, נעמד לידה
והצדיע למוצי שיצא בחשש כמו עכבר מחורו.
"בוא, נלך" אמר האיש בחליפה למוצי, מושך אותו בידו בעדינות אך
בתקיפות. האיש השני בחליפה נשרך אחריהם, משפשף מדי פעם את ברכו
בכף ידו. מחוץ לבניין חיכתה להם מכונית שחורה עם חלונות
אטומים, לתוכה נכנסו יחד עם מוצי ונסעו. הנסיעה ארכה, ככל
הנראה, יותר מדי זמן, משום שהשניים הציצו בעצבנות בשעוניהם.
"מה קרה," שאל אחד מהם, לבסוף, את הנהג "נתקענו בפקק או
משהו?"
"אין לי מושג," התנצל הנהג והצביע על השמשה האטומה שלפניו "אני
לא רואה כלום".
"זה בסדר," הרגיעה אותם המכונית "פשוט רציתי ליהנות קצת מהנוף.
הנה, הגענו".
הם חנו ליד בנין אפור וחסר תוואים, אשר שלוש אותיות בטון
מגושמות תלו מעל פתחו: CIA. משם הלכו שתיים-שלוש דקות ברגל
ונכנסו למסעדה איטלקית קטנה.
"חיפשנו אותך הרבה זמן, מוצי" אמר האיש שהוציא אותו מהמעצר,
בזמן שהתיישבו והחלו לעיין בתפריט שהביא להם שואב האבק הרובוטי
הפלגמט.
"וואלה?" שאל מוצי.
"וואלה," אישר האיש.
"ומי אתם?" שאל מוצי
" סוכנות ניטור וסיכול פשעי ירקות, או בקיצור
סנופ"י".
"סנופ"י, אה?" הקשה מוצי.
"סנופ"י," אישר האיש.
"פשעי ירקות?"
"כן".
מוצי חשב על זה לרגע. "מהתחלה, בבקשה" אמר.
"מוצי," אמר האיש ברצינות "העולם הזה שאליו הגעת - כן, אל
תעמיד פני תמים, אנו יודעים שנסעת בזמן - שונה מאד מהעולם
שממנו באת. כאן, ירקות הם לא דבר מובן מאליו. במשך מאות שנים
זחלה והתפתחה, מתחת לאפינו ממש, מתחת לחזות הזוהרת והבטוחה של
העולם המודרני, מחתרת איומה ונוראה של סוחרי ירקות קשוחים,
מאפיונרים שאינם בוחלים באמצעים, מהסוג שגורם למהפכני המייק-אפ
להיראות כמו ילדים קטנים".
האיש הבחין בהבעת מצוקה מתגברת על פניו של מוצי.
"שכחתי - אינך מכיר את מהפכני המייק-אפ. טוב שכך. בכל מקרה,
תאמין לי שאנחנו מדברים על אנשים רעים מאד. מאד רעים".
האיש השני הרים סופסוף את מבטו מעל התפריט. "איומים ונוראים,"
תרם את תרומתו.
"תודה" אמר הראשון והמשיך לדבר. "בשנים האחרונות הרימה מאפיית
הירקות את ראשה המכוער אל מעל לפני השטח, והרחובות שוב אינם
בטוחים. בעבר הצלחנו, במידה מסוימת, להתמודד עם האיום, אבל
עכשיו יש להם מנהיג חדש, 'ראש כרוב' הם מכנים אותו, והוא
ערמומי ומסוכן מאד. הוא עומד להוציא לפועל תוכנית שטנית שאנו
מכירים רק בשם הקוד שלה, 'המקל והגזר', ואנו חוששים שזה יהיה
סופה של הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה".
"איך זה קשור אליי?" שאל מוצי.
"העניין פשוט," הסביר האיש "כיום אין כוח בעולם שיכול להתמודד
עם קרטל הפשע הנרחב, הבינלאומי והמסועף הזה, אז אנחנו
מתמודדים אתו בעבר. אנו עוקבים, באמצעות סוכנים מיוחדים,
אחרי כל מי שיש או היו לו יד ורגל בעסקי הירקות בשש-מאות השנים
האחרונות, במטרה לנטרל את האיום עוד לפני שנוצר. גם אחריך
עקבנו, כמובן, בשל עיסוקך, ותאר לעצמך כמה התפלאנו כשנעלמת לנו
פתאום לחמש-מאות שנה ויותר והופעת היום סתם כך משום-מקום
והודעת לכולם שאתה מוצי מהירקות!".
"זה בלתי אפשרי," אמר מוצי "פרופסור כהן אמר שמסע אחורה בזמן
לא ייתכן".
"פרופסור כהן," חייך האיש בבוז-מה "אותו מוח דגול, ששולח
מרגלים לעתיד כדי לגלות תשובה לשאלה פשוטה כמו שליחת מסרים
בזמן?".
"איך ידעת?!" נדהם מוצי.
"מרישומי הטלפאתומט, מה זאת אומרת?"
"קראתם את המחשבות שלי?!" נזעק מוצי.
"אין צורך להתרגש," השיב האיש "הליך רגיל לגמרי. חוסך הרבה
בלגן אחר-כך".
"?!?!?!" יילל מוצי.
"כל מה שתאמר או תחשוב ישמש נגדך בבית המשפט," דקלם האיש
בנוסטלגיה.
מוצי הביט בו בהבעה אומללה.
"עזוב," אמר האיש "רק תגיד לפרופסור היקר, שאם הוא רוצה את
הסוד שלו, אז שישלם כמו שצריך".
פניו של מוצי נפלו. האיש נאנח בסימפתיה, הרים אותם מהרצפה
והדביק אותם חזרה לראשו של מוצי עם ספריי קטן שהחזיק בכיס
מעילו. "נו, התחיל החורף - שוב הוירוס הזה," אמר בנימה אגבית.
מוצי הנדהם נדהם עוד יותר כי לפתע הבין משהו חשוב מאד.
"היי... אז אם יש לכם מכונת זמן תוכלו לשגר אותי בחזרה
הביתה!".
"בשום פנים ואופן לא," החמיר האיש קולו "אתה יודע כמה עולה
שיגור? בכסף הזה אפשר להאכיל את כל ה..."
"כן, אני יודע," הפריע לו מוצי.
"חוץ מזה," המשיך האיש "אנחנו יכולים להיעזר מאד באדם כמוך,
שמכיר את עסקי הירקות ולא שייך למאפיה. אנחנו מעונינים להפוך
אותך לסוכן סמוי. אתה יודע מה? תחשוף את התוכנית הסודית של
'ראש כרוב' ואנו נממן לך את הנסיעה חזרה הביתה".
"אני צריך לישון על זה," אמר מוצי, מהורהר.
"בסדר," אמר האיש השני "בואו נאכל".
לאחר תום הארוחה נכנסו השלושה למלון זול, ושני הסוכנים של
סנופ"י פרשו לחדרם לעסוק בענייניהם החשאיים, מותירים את מוצי
לבדו בחדר אחר, צמוד לזה שלהם. הוא צפה קצת בחיים יבין
בטלוויזומט, ונרדם. דפיקות זהירות בדלת העירו אותו, לאחר
זמן-מה, משנתו.
מוצי ניגש לדלת. "מי שם?" שאל.
"זה אנחנו," ענה קול גרוני, "אה.. שני האנשים בחליפות שלקחו
אותך".
מוצי פתח את הדלת בזהירות, ונדחף בגסות פנימה על ידי שני
הבריונים שהתגלו מאחוריה. תגידו עליהם מה שתגידו, הם לא היו
הסוכנים של סנופ"י. הם נכנסו פנימה במהירות ונעלו את הדלת
מאחוריהם.
"מי אתם?" שאל מוצי בבעתה.
"אני ג'ואי דלעת," אמר אחד מהם והצביע על חברו "וזה מאריו
צנון".
"אתה יודע למה קוראים לי צנון?!" צעק מאריו בכעס, מנופף
באגרופו ומתקדם באיום אל מוצי.
"...לא..." התוודה מוצי.
"כי כשאני מתעצבן, אני נהיה אדום כמו סלק!" נבח מאריו, מנופף
באגרופו.
"כמו שבטח שמת לב," אמר ג'ואי דלעת בקול שקט, "מאריו נוח
להתעצבן וגם לא מבריק במיוחד, אז כדאי לך לעשות מה שאנחנו
אומרים לך ולא להתחכם. ברור?".
"לגמרי," אמר מוצי.
"הוא שאל אותך אם זה ברור!" צרח מאריו בזעם, מנופף באגרופו.
"אמרתי שכן!" צעק מוצי בחזרה.
"סליחה, לא שמעתי!" התנצל מאריו בזעם, מנופף באגרופו.
"היי, תהיה בשקט שם!" צעק אחד מסוכני סנופ"י מהחדר השני, מכה
על הקיר המשותף.
ג'ואי מיהר לסכור את פיו של מאריו, שנופף באגרופו ועמד לחוות
את דעתו היצרית והזועמת בנושא.
"פשוט תבוא אתנו ואל תקים מהומה," ביקש ממוצי, וכאילו כדי לחזק
את דבריו, שלף מאריו סכין קטן והצמיד לצווארו. "אם תאמר מילה
אחת לא נכונה," הסביר למוצי, "זה יגיע לצוואר שלך!".
מחוץ למלון חיכתה להם מרצדס לבנה שנעימה מוכרת בקעה מתוכה
בקולי-קולות.
"עוד פעם קול המוזיקה, יא-זבל?" חייך ג'ואי אל הנהג ונתן לו
כאפה ידידותית.
המרצדס המריאה בחריקת היפר-צמיגים ודהרה משם, מלווה בקולה
המונוטוני של הקריינית מהרדיו: "האזנתם להקלטה אותנטית נדירה
של היצירה 'תותים', בביצוע אתניקס. ועכשיו נשמע ביצוע מחודש של
הקלאסיקה 'תמיד אישה' מאת פנינה...".
"אני עדיין מופתע שלקח לפרופסור כהן כל-כך הרבה זמן לעלות על
העיקרון של שליחת מסרים בזמן," אמר הסוכן הראשון, לוגם תה מכוס
זכוכית.
"כן, זה ממש מוזר," תמך בו הסוכן השני, מוסיף עוד סוכר לשלו.
"הרי זה עיקרון כל-כך פשוט, כשחושבים עליו" פירט הראשון.
"כן, ממש פשוט," הסכים השני.
"אין לך מושג מה העיקרון הזה, נכון?" קלט פתאום הראשון.
"לא," הודה השני.
"אתה רוצה שאסביר לך אותו?" שאל השני.
"לא, טמבל" אמר הראשון " אני זה שצריך להסביר לך".
"אה, סליחה" השיב השני "אז תסביר כבר".
"כל העקרונות התיאורטיים," פתח הסוכן הראשון "כבר היו קיימים
באותה תקופה - בתחומי הביולוגיה המולקולרית, הוירולוגיה,
האפידמולוגיה והשכל הישר. מה שהיה חסר הוא היכולת הטכנית, אבל
גם זה כבר היה בפתח. מה שמשותף בוודאות מלאה להווה ולעתיד -
כלומר, כל עתיד שיש לו משמעות מבחינתנו - הוא שבשניהם יש בני
אדם, ואנו הרי יודעים שבני האדם בעתיד הם צאצאים של בני האדם
בהווה. מה שזה אומר זה שלמרות כל התהפוכות הטבעיות והלא-טבעיות
שעברו על העולם, בני האדם שרדו והעבירו צאצאים הלאה, שאליהם
אתה שולח את המסר".
"יפה".
"אז אם כבר שולחים את המסר אל הצאצאים, מדוע שלא נשלח אותו
דרך הצאצאים? בנה לך מכונה פשוטה. מצד אחד שלה אתה מקליד
טקסט, ומצד שני יוצאים נאנו-רובוטים מולקולריים נושאי מידע,
שבנויים כוירוסים מדבקים ביותר הנישאים באוויר. נקרא להם,
לצורך העניין, נגיפורמטים. ברגע שהנגיפורמטים שלך מדביקים
מישהו, הם משנים את הדנ"א בכל תא ותא בגוף שלו כך שיכיל את
המסר שלך. הרי אתה יודע, יש המון דנ"א שלא משמש לשום דבר ואפשר
לשחק אתו בלי לקלקל כלום. מצא והדבק בנגיפורמט אדם כלשהו,
שסביר להניח שיבוא במגע עם הרבה אנשים - נגיד איזה סלבריטי או
פקיד מס הכנסה - ותוך כמה שבועות כל האנושות מכילה את הטקסט
שלך מכף רגל ועד ראש. את המסר הזה הם יעבירו בבלי דעת, דרך
צאצאיהם הרגילים או המשוכפלים, מיליוני שנים קדימה".
הסוכן השני הרהר קצת.
"אבל איך תמנע מאנשים לגלות, במקרה או שלא במקרה, את המסרים
שלך?" שאל.
"דבר ראשון יש לשמור על סודיות מרבית, כמובן, אבל יש עוד
שיטות. הייתה סכנה שעם פרסום רצפי הדנ"א הראשונים לציבור,
במסגרת פרויקט הגנום האנושי, יקומו כמה בטלנים משועממים ויחפשו
כל מיני מסרים מוצפנים בתוכו, וזה אגב בדיוק מה שקרה - אבל עם
קצת מחשבה מראש קטלנו את האיום הזה בעודו באיבו".
"איך?"
"בדרך הפשוטה, הישרה והכנה ביותר. הכנסנו לדנ"א האנושי, במקום
בולט ובלי שום הצפנה, את המסר הבא: 'נכתב על ידי סנופי'. אחרי
שמצאו את זה, איש לא העיז עוד להתייחס ברצינות לטענות על מסרים
חבויים בדנ"א".
"וואו," אמר הסוכן השני, ואחרי זמן קצר הוסיף "אתה חושב שגמרו
כבר עם מוצי?"
הסוכן הראשון הציץ בשעונו. "עוד לא. עוד שתי דקות".
מוצי הביט, בעיניים קרועות לרווחה, בנוף היפהפה שנשקף מראש
המגדל הכתום עם העיגולים הסגולים. הוא הרים מבטו חזרה אל
נעליו, שידיו הגסות של מאריו צנון אחזו בהן - חלש מדי, לטעמו.
"זו בסך הכל אי הבנה," חזר והדגיש.
"אתה מודע בכלל לחומרת ההתחזות שלך?" שאל ג'ואי דלעת.
"הסברתי לכם כבר, אני לא מתחזה, אנחנו מדברים על דברים אחרים
לגמרי"
"לא מתחזה, אה?" אמר ג'ואי בחשדנות "אז אם אתה באמת מהירקות,
בטח תוכל לומר לנו... כמה גבשושיות יש בכרובית!"
חיוך רחב התפשט על פניו של מוצי. הוא היה מספיק זמן בעסק, ונתן
תשובה נכונה.
מאריו משך אותו למעלה, ושני הבריונים העמידו אותו על רגליו
וטפחו על שכמו עד שהתפוקקו כל עצמותיו.
"יא-אללה - איך עבדת עלינו - היינו בטוחים שאתה מתחזה - כל
הכבוד" אמרו בערבוביה.
מוצי היה מרוצה מעצמו ובטחונו העצמי התגבר פלאים. רעיון מבריק
עלה במוחו.
"כן, שלחו אותי לבדוק אם אתם עושים את התפקיד שלכם כמו שצריך"
אמר.
"נו, ומה המסקנות?" תלו בו עיניים בציפייה.
"טוב, אני לא יכול לומר לכם בדיוק..." הצטנע "אבל הדו"ח יהיה
חיובי... כן, בהחלט" הוסיף בעוד שני הבריונים מתרגשים מאד
ולוחצים יד זה לזה.
"אה, וגם שלחו אותי לעדכן אתכם לגבי המקל והגזר" אמר כבדרך
אגב.
השניים קפאו על מקומם והשתתקו. "מה חדש?" שאל ג'ואי דלעת
חרישית.
"כמה אתם כבר יודעים?" שאל מוצי.
"פשוט רעיון גאוני," אמר ג'ואי, "ליצור גזע רצחני של
חסילוני-ענק אינטליגנטיים, שיתחזו לאוכל עד לרגע האמת, עוד
חודש - ואז יקפצו מתוך הצלחות ויביאו לנו את הניצחון!"
"אה, אז אם ככה אין לי מה לחדש לכם" אמר מוצי באכזבה מדומה.
"לא נורא," אמר מאריו. "אז מה, עוד נראה אותך בסביבה? מה דעתך
שניפגש אולי פעם לסנוקר, או משהו?"
"סבבה," השיב מוצי.
הוא לא הספיק אפילו להבין מה קרה שם. הוא חטף שני אגרופים
בעין, בעיטה בתחת וגם זרקו אותו מהמגדל למטה וכל זה תוך פחות
מחצי שניה. המדשאה המטופחת התקרבה לעברו במהירות הולכת וגוברת.
הוא ניסה להעביר את חייו לנגד עיניו אבל פשוט לא היה לו זמן.
מצמוץ אחד אחרון ואז...
הסוכן של סנופ"י הנמיך את המשקפת ונאנח.
"אתה חושב שהוא כועס עלינו?" שאל הסוכן השני "שהוא חושב
שהפקרנו אותו?"
"הוא בחור חכם," ענה הראשון "בסופו של דבר הוא יבין שמכיוון
שאנחנו נוסעים בזמן וכל זה, ידענו מראש שזה בדיוק מה שיקרה".
מוצי הופיע בתוך מכונת הזמן של הפרופסור כהן, רגליו שלוחות
אל-על ופניו מעוכות כנגד המושב.
"מדהים!" אמר הפרופסור, מחזיק בידו קופסה קטנה של האגן-דאז.
"לא חשבתי שתצליח לחזור!"
מוצי התקלף ונשר מהכסא, וקם באיטיות, מנקה את הלכלוך מעל
בגדיו.
"נו, מה גילית?" שאל הפרופסור בקוצר רוח.
"שאסור לעזור אנשים שבעצם רוצים רק לנצל אותך" השיב מוצי,
ממורמר.
הפרופסור הזעים פניו. "ספר לי מייד את הסוד!" דרש.
"שק לי בת-" השלים מוצי את המשפט.
הפרופסור האדים כעגבנייה בשלה, ואחר כך החוויר. "צא מפה," סינן
מבין שיניו "צא ואל תחזור, ועשה זאת מהר, לפני שאני משסה בך את
הפודלים שלי!"
"עוד לא שילמת לי על הירקות," הזכיר לו מוצי.
"זהו! עד כאן!" התפרץ הפרופסור "מותק, כדורוני, תתפסו אותו!"
שני הפודלים המטופחים צצו מאי-שם וביבבות קלושות ניסו לשרוט את
מוצי בציפורניהם הקצוצות. מוצי, מתוך רחמים על הכלבים, עשה את
עצמו כאילו הוא מפחד מהם ויצא מהבית. תלת-האופן החלוד שלו
עדיין המתין בחוץ, ומוצי החל עושה דרכו אל חייו הישנים
והמוכרים, נטולי מסעות הזמן.
בפאב קטן ישבו כמה סוכנים של סנופ"י ושתו בירה להנאתם.
"תבדוק אם יש משהו חדש," אמר אחד מהם, בכיר למראה, לסוכן אחר
שישב לידו. הלה, ללא אזהרה מוקדמת, תלש שערה מראשו של סוכן
שלישי. מכיס מעילו הוציא מכשיר שנראה כמו מחשבון עבה עם שקע
בצד אחד וגליל נייר בצד השני. הוא הכניס את השערה לתוך השקע
במכשיר, לחץ על כמה כפתורים, ומייד החל המכשיר לזמזם ולהדפיס
טקסט על הנייר. הסוכן תלש את הנייר בגמר ההדפסה ומסר אותו
לסוכן הבכיר.
"שדר AX-44427/W1
מוצי חזר. אתחקר אותו בקרוב. ממשיכים כמתוכנן.
נ.ב. תודיעו לרפי-השכל באגף ההיסטוריה, שהגיע הזמן לעצב מסנתז
נגיפורמטים חדש. מומלץ לעבור לפורמט נפוץ כאן, הנקרא "מחשב
אישי", אובייקט דומה למדי בצורה ובתפקוד למחשבומט, אך בהבדל
משמעותי אחד - צבעו לבן. מכונת הכתיבה מיושנת מדי ומתחילה
לעורר חשד.
בברכה,
סוכנת סוניה ברישבסקי." | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.