New Stage - Go To Main Page

אחלה זאור
/
גבולות

היא עמדה בתחנת הרכבת. היא כבר קנתה כרטיס. כל כך הרבה זמן
שהיא מעבירה כך את כרטיס האשראי שהיא שכחה כמה עולה כרטיס.
במעיין אוטומט היא לוחצת שני לחצנים, מעבירה כרטיס, לחצן נוסף
ולוקחת את הכרטיס. כבר קרה שהיא ביצעה את התהליך על מכונה
מקולקלת, ללא כוונה, ללא הבחנה עד שהכרטיס לא יצא. כל בוקר היה
עבורה כמו מרוץ תמיד היא הייתה בטוחה שהיא עומדת לפספס את
הרכבת, או שהרכבת עומדת לפספס אותה. תמיד הרכבת איחרה והיא
הספיקה להמתין זמן מה לרכבת. אפילו הזיעה הצליחה להתייבש
ממנה.
היא עומדת על הקו הצהוב, Please Mind The Gap נכתב שם והיא אף
פעם לא הבינה. היא הסתכלה על הפסים, כמו תמיד מהמרת אם לקפוץ
או לא. יותר משרצתה להתאבד רצתה שמישהו יציל אותה. לא בהכרח
נסיך על סוס לבן או אביר עם עוזר. היא הייתה מסתפקת בסתם מציל,
כבאי ואפילו מהנדס עם תושייה או קצין ודוקטור. היא תסתפק, או
תתפשר למען האמת.


הוא תמיד היה בגבול בין בדידות לחיי חברה עשירים, לפעמים נצמד
עד איימה לחברה לעיתים קרובות נעלם לחשכת הבדידות, נעלם
מהעולם. נמצא בו, אבל לא קיים. הוא לא שם לב לשינויים, הם היו
מהירים מדי עבורו, הוא עבר בין המצבים במהירות שהוא לא הספיק
לראות את סימוני הגבול. יכול להיות שזה נגרם בגלל שהוא טשטש
לעיתים קרובות את הגבול בין המציאות והדמיון. לא במודע, אבל
גדר כבר לא הייתה שם. היא נבנתה וחוזקה בין עולמו לבין העולם
האמיתי שם בחוץ, המציאות של העולם.
מאז שניסה את הרכבת, הוא החל להשתמש בה באדיקות. הוא נכנס
לתחנת הרכבת והתיישב תמיד על אותו ספסל צהוב. אחד לפני הסוף.
במרחק של מושב אחד מהקצה. ממקום מושבו בבוקר הוא לא יכל להבחין
בפסי הרכבת, הם לא עניינו אותו - הוא המתין לרכבת, ואותה הוא
יראה כשתגיע. הוא בכלל לא שם לב שיש גבול המסומן בצהוב, גם
כשדרך ורמס אותו.
הוא התיישב ברכבת, מאזין למוזיקה שבאוזניות, מוסיף תבלינים
לנסיעה בעזרת מאיר אריאל או איזה שלום חנוך. בכל שנייה, הוא
מחזק את הגדר שבנה סביבו, מוסיף עוד לבנה לחומה. הוא ישב
ברכבת, בדרך כלל העדיף את הקומה העליונה ברכבת הקומתיים זה נתן
לו תחושה שהוא עף, שהוא מצליח לא להיות כאן, לא להיות שם. שהוא
מצליח להיות בשומקום. הוא אהב להסתכל על הנוף שנמרח במהירות
מול עיניו. השדות הירוקים, המכוניות בדרכים הכפריות שממתינות
על דרך עפר להעלאת המחסום. תמיד כשנכנס לתל אביב היה עוצם את
העיניים, מתעלם מהזוהמה. מתחמק מהכניסה ההכרחית לאזור
העירוני.


היא אהבה להביט על האנשים ברכבת. בעיקר בבוקר, בערב הם רובם
נראו צללית של עצמם, סוחטים אנרגיה לעיתים יותר מגבולות המותר
על מנת לזחול חזרה הביתה, להמשיך להיצמד לשיגרה. היא קיוותה
שהיא לא כזו, היא תמיד פחדה מחדש שהיא עומדת להינעל בגבולות
שטחי השגרה של חייה. היא הסתכלה על החיילים והחיילות, הילדים
עם האמהות, אנשי העסקים שמנסים להרוויח את הזמן האבוד בשיחות
עסקיות ואת הבוהים. הבוהים במה שקורה בחוץ, בנוף הפלסטי
שמתחלף, ואת אלה שבוהים בשאר האנושות, כמוה. היא הייתה מביטה
בהם, לא יודעת מה היא מחפשת. אוהבת לראות את השקט שבהם, את
החוסר שקט שבהם, לראות אותם אנושיים, מגרדים את גבול הסבלנות
של עצמם, מחפשים לעצמם מוצא מעצמם, מהאנשים סביבם, מהשיגרה. רק
היא חיפשה את האנשים. היא אהבה את החיפוש, אף פעם לא ידעה אם
היא מצאה את מה שהיא חיפשה, תמיד החליטה שמה שהיא מצאה זה לא
זה. היא לא האמינה בחיפוש פסיבי, תמיד הייתה אקטיבית, יש
שיגידו תקיפה, ישירה. יש שיגידו פתוחה, כנה. ויש שיכנו אותה
חצופה, מוזרה. לא בפניה, אבל יגידו זאת עליה. לה זה לא הפריע,
את הגבולות שלה היא הכירה, את הגבולות של שאר העולם היא עדיין
חיפשה, גיששה אותם. לפעמים היא הייתה מבחינה בגדר לפני שהייתה
רומסת אותה ומשתדלת לעצור, לטייל לידה.


הוא לא נהג לדבר עם זרים, הוא יכל לעבור נסיעה של שעתיים ללא
הוצאת הגה, אפילו כשרצה לקום היה מסמן זאת כדי להימנע מחצי
משפט לזר. הוא האמין שאת כל הידידים שלו הוא כבר פגש. הוא חיפש
את עצמו, לאחר שהוא ימצא, הוא נהג לומר, הוא יתחיל אולי לחפש
אחרים. גם כאשר השתמש באוטובוסים הוא היה מסוגר, הוא לא היה
יוצא מתוך המרווח של המושב שלו, התיק שלו היה צמוד אליו בצורה
תמוהה. למרות שאם מישהו היה מצליח לגנוב את התיק הוא היה
מרוויח קלסר עם חומר משעמם וכריך. הוא תמיד היה מוכן לכל מקרה.
אפילו שהוא היה בטוח שלא יקרה, אם הוא יכל הוא היה לוקח איתו
צל רזרבי למקרה שהצל שלו יברח לאדם אחר.


כמו ימים רבים בתקופה האחרונה גם ביום זה היא הרימה טלפון
למשרד, המציאה למנהל סיפור בעל גוון עצוב עם טון טרגי ומעט אמת
והסבירה שהחליטה לא להופיע לעבודה. המנהל אמר לה שהיא מותחת את
הגבול ושתזהר לא לעבור אותו כי הוא דק ולפני שהיא תרגיש היא
תמצא את עצמה מעברו השני של הגבול ללא כל הכנסה. היא הודתה לו
בקול חם ונעים על העצה וחשבה מה תעשה ביום החופש שיצרה לעצמה.
הפעם לפחות היא יכלה לתפוס רכבת כלשהי, ללא ביצוע המרוץ של
הבוקר. היא חזרה לישון, כדי לצבור כוח למשך היום ולאחר מכן
יצאה לתחנת הרכבת. בדרך היא ראתה שלט פרסומת ענק ומתוכו
פוליטיקאי שחייך אליה. עוד פוליטיקאי יחייך אלי ללא סיבה וזה
עלול להיגמר בהפיכה, היא חשבה לעצמה מודעת לכך שזהו מצב שהיא
תרצה להגיע אליו אבל לא תרצה להתקרב אליו. היא נסעה לתל אביב
והסתובבה בעיר. יותר משהסתכלה על חנויות, הסתכלה על האנשים
בבתי קפה, תוהה אם לשבת באחד מבתי הקפה עם עיתון ועם עצמה.
לבסוף המשיכה לשוטט סביב מחשבותיה ברחובות. לפעמים פגשה מכר
ומשכה אותו לשיחה, כי מה כבר היה לה לעשות בתל אביב באותו יום
ראשון. אחר הצוהריים היא כבר הייתה מותשת מההליכה הרבה, היא
קנתה מיץ קר והגיעה למסקנה שבזבזה לחינם מריבה עם הבוס, לפחות
הייתה רואה משהו חדש היום או מבזבזת כסף או רואה משהו מעניין.
היא בזבזה זמן על החיפוש עצמו יותר מאשר להשקיע אותו בהגדרת מה
שהיא מחפשת. לא שהיא הצליחה להגדיר את מה היא מחפשת, פשוט
החיפוש היה מהנה יותר ולפעמים היא מצאה משהו, מישהו. לא מה
שהיא חיפשה. אבל זה תמיד הרגיע אותה לבנתיים. היא חשבה לעצמה
שפעם הבאה לפני שהיא מתכוונת לעצבן את המנהל שלה כדאי לה
להסתכל לעבר קצה האופק ולראות אם המחיר מצדיק את ההשקעה. היא
פתאום נזכרה שהיא צריכה להזכיר לעצמה את זה בתחומים רבים.
היא החליטה לחזור הביתה והלכה לעבר תחנת הרכבת. נעמדה כרגיל על
הקו הצהוב, מתסכלת את המשפט "נא לא לעבור את הקו הצהוב", מנסה
לבדוק את הוא יעיר לה או שיישאר מרוח דהוי על האספלט. "ברציף
מספר אחד עומדת לעבור רכבת מהירה, כל הנוסעים מתבקשים לשמור על
מרחק מהמסילה". היא עצמה את העיניים מתחת למשקפי השמש, משתדלת
להישאר אייתנה במקומה. היא הרגישה את הרוח מכה בה, מערטלת אותה
מכל הגרגרים שנדבקו אליה במשך היום, מכריחה אותה לסגת חצי צעד
ועוד חצי צעד אחורה, לנטוש את הקו. לאחר שהרכבת חלפה בתחנה,
היא ניגשה לצד, עם תחושת מיצוי ממכת הרוח החזקה. היא כלל לא
הבחינה כשהרכבת שלה הגיעה לתחנה, היא הייתה מסוחררת עדיין
מהתחושה. היא רצה לרכבת על מנת להספיק אותה, בדיוק כשהדלת
נסגרה. האדם שעלה אחרון הבחין בה, ופתח עבורה את הדלת.


הוא חייך לעבר הבחורה שפתח לה את הדלת. כרגיל כמו שקרה לו יותר
מדי פעמים ביום, הוא התאהב והתעלם מכך, מכל הבלגאן שהתחולל
בתוכו. הוא פחד מזה. לא התאהבתי אף פעם היה אומר למישהו בפאב
לאחר ליטר אלכוהול. לאחר הליטר השני הוא היה מודה שהוא משקר.
לאחר מכן הוא תמיד היה שותק, מפחד לגלות לעצמו יותר מזה. הוא
לא הבין למה הוא תמיד מחייך להן. זה היה חיוך טבעי, הוא לא
הצליח לשלוט בו ולהסתיר אותו. היא אמרה לו תודה, והוא הנהן, לא
שובר את כלל השתיקה שגזר על עצמו וניגש לשבת פינת קרון כחולה.


היא סידרה את שערה, והתמתחה כשהרכבת החלה לנוע. מהרמקול החל
לנבוע קול שהסביר איזו רכבת זו ולאן היא נוסעת, אך הזמזום הזה
לא עניין אותה היא הייתה בטוחה שהיא על הרכבת הנכונה. היא
הסתכלה על האדם שפתח עבורה את הדלת והתרחק ממנה לאחר החיוך
הלבבי בחשש ובפנים מבועתות וחיפשה מראה כדי לבדוק אם המראה שלה
נהרס במשך היום למצב כה נורא. היא מצאה מראה קטנה בשירותים
בתחילת הקרון, היא המשיכה לאחר מכן בקרון וראתה אותו יושב
לקראת הסוף. היא ראתה אותו בוהה בחלון, וסיווגה אותו כאחד מאלה
שבוהים בריכוז רב בחלון. היא המשיכה לנעוץ בו את מבטה, מתעלמת
משאר יושבי הקרון וראתה אותו שולף אוזניות תוקע אותן באוזן
ולאחר מכן הניח את התיק מאחורי רגליו מתחת למושב. היא התקרבה
והתיישבה לידו. היא הצליחה לשמוע את השיר שהוא שומע וזיהתה את
`שיר דרך` של שלום חנוך. "הכביש מתפתל כפר ערבי, עצי תאנה
במדרון. אדם עם כפייה נשים בשחור. רועים כבר כינסו את הצאן",
היא נזכרה במילים ולרגע התפתתה להציץ החוצה ולראות אולי זה
נכון, אולי הרכבת קפצה לגליל. הנוף בחלון החזיר אותה למציאות
והיא המשיכה להביט בו.


הוא ישב עם משקפי השמש עליו. הוא נהג להיות עם משקפי שמש על
מנת שלא יצליחו לראות לאן הוא מתבונן, רק שהוא ידע מה קורה עם
מבטיו. ראשו בדרך כלל היה מופנה לחלון, אבל מבטו מתחת למשקפיו
תמיד סייר בסביבה למצוא את זאת שהוא מנסה לשכנע את עצמו לא
להתקרב אליה. את הידיד שהוא נמנע מלדבר עימו, ומשתדל להתחמק
לאחר אמירת שלום קצרצר. הוא הרכיב את האוזניות על ראשו, "נשבר
השרב עולה הלחות השמיים מתכסים עננים, נוסע אלייך אישה יפה
והרוח מצליפה בפנים" שלום תיאר לו מצב והוא כבר בנה את התמונה
שוב פעם בראשו, כמו תמיד. "על אם הדרך נותרתי לא פעם, ממתין
לאיזה כוח חילוץ" והוא ידע בלי ששלום יגיד את זה כל פעם מחדש,
שהוא ממתין כל חייו לאותו כוח חילוץ. הוא אף פעם לא צעק לעזרה
אבל תמיד המתין. מתוך משקפי השמש שלו הוא הבחין שזאת שיושבת על
ידו ונועצת בו מבטים. הוא הסיט את מבטו והסתכל לעברה, היא מצאה
חן בעיניו. אבל הוא עם זרים, וגם עם זרות, לא מדבר. יכול להיות
שזהו הרגל ילדות, יכול מאוד להיות שזה הרגל מטופש. הוא הבחין
במבטה שלא זז ממנו, והוא נשבר ראשון והסתובב חזרה לעבר החלון.


היא לא הבינה איך הוא מסוגל להתעלם, הרי רמז שקוף מזה היא לא
יכלה לתת, לפחות שיוריד את האוזניות וייתן לה הזדמנות לא
להפריע יותר מדי. את הגבול שלהפריע לאדם שעסוק בענייניו היא לא
רצתה לחצות. אבל היא החלה להשתפשף בו, בעזרת מבטה החודר. כל
פעם שחשבה שהוא מסיט את מבטו לעברה, היא חייכה אליו במטרה
שיפרוץ את הבועה. את הייאוש היא עדין לא פגשה, והיא לא התכוונה
לעבור את סף הייאוש, למרות שהיא הייתה כבר על הסף.


הוא חשב שהוא מכיר אותה, ולכן מתבצעת נעיצת המבט. אך הוא כמעט
היה בטוח שלא, הרי הוא לא מכיר אנשים כל כך רבים, בקושי עם
החברים והחברות לעבודה הוא מדבר. הוא לא ידע מה לעשות, אולי
לתת לה פתק. אבל הוא רואה ומרגיש אותה כאן, יושבת לידו והוא
יכול לדבר. הוא עוד מעט יורד ואי ההחלטה תגרום לו לרדת ולהמשיך
בחייו, וזוהי גם החלטה עבורו. הוא החליט לקום ולגשת לדלת. הוא
הנהן לעברה בלי להוריד את האוזניות וסימן לה שהוא מעוניין
לקום. הוא גרם לה להניע את רגליה הצידה והוא צעד לעבר הדלת
ונעמד למרות שידע שיש עוד כשלוש דקות עד התחנה.


היא לא הייתה בטוחה וחששה שהיא פגעה בו עם המבטים החודרניים.
ובאותה מידה היא חשבה שכל אדם יסמן בצורה כלשהי ולבסוף יאמר לה
אם היא תעבור את הגבול ותפריע לו. אותו אדם עניין אותה מאוד,
היא ידעה שתחשוב על מה שקרה כאן כל הערב. היא פתחה את התיק
ותלשה דף מהיומן ורשמה: "נעצנו מבטים. אם תרצה להפסיק לשתוק
ולהתחיל לדבר, אז תתקשר: 783458 - 053". מיד שכשהודיעו על
התחנה הקרובה היא קמה ונעמדה מאחוריו. רגע לפני שהדלתות נפתחו
היא טפחה לו על הגב ודחפה את הפתק לתוך ידו לאחר שהסתובב
לעברה.


"...את בטח שחקנית כי את יפה שזה אסון..." שלום לחש לו באוזן
את מחשבותיו בשעה שהוא קיבל את הפתק. הוא הסתובב, לחץ בשלט
האוזניות על העברת שיר מרוב תסכול וירד מהרכבת והסתובב חזרה
מביט בה ולא אומר מילה. הוא המשיך ללחוץ על העברה קדימה,
וכשהרגיש במלמול של שלום הוא הפסיק. הוא התבונן בה ולא אמר
דבר, "...לא יודע מה קרה לי, מילים לא אומרות מאום, ואני לבד
ורע לי. ואת, את לא אומרת כלום. את לא אומרת כלום" שלום זעק לו
באוזן שעה שהדלתות נסגרו והסתירו לו את חיוכה הענוג על פניה
השלוות. הרכבת חלפה ולאחר מספר שניות הוא נע ממקומו, הוא
התבונן בפתק שהיה מונח בידו ופתח אותו. הוא קרא אותו שוב ושוב.
לאחר מכן קרע אותו, כלל לא מודע לטלפון שהוא יכול לבצע, לגבול
שהוא בקלות יכול לרמוס אם רק יחליט, אם יבין שהוא קיים. הוא
החל לצעוד וזרק את קרעים לפח. אם זרים אני לא מדבר חשב לעצמו,
תוך התרחקות מהגבול שהוא התעלם מקיומו הוא התקרב לתהום.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/5/02 14:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אחלה זאור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה