עוד פעם הוא סגר אותה בחוץ. כבר כל כך נמאס לה. כל כך ואפילו
יותר.
בחודשיים האחרונים זה הולך ומחמיר, כבר החורף פה והוא משחק
איתה משחקי שליטה, עוד לילה היא תישן בחוץ כשקר וגשום.
והם כבר מטריפים אותה, ייתנו לה מקום לישון אם היא תיתן את
עצמה בתמורה.
והיא שווה הרבה יותר ממיטה, אבל כבר חודשיים זה ככה, היא מחפשת
את עצמה בלילה ואין מי שיגן עלייה ברחובות תל אביב.
ונטפלים אלייה אנשים שמבקשים לגעת בה ומסוממים רודפים אחרייה
אנשים זקנים עם מבט מפחיד בעניין מציעים לה 50 שקל תמורת זיון
בסמטה שחורה.
ונמאס לה.
היא רוצה להתקלח, להחליף בדים, לישון במיטה נורמלית עם שמיכת
פוך מחממת.
לשתות שוקו חם ולראות טלויזיה.
בנות גילה כרגע עסוקות בלשוחח בטלפון על הילד הכי שווה בשכבה,
או עושות שיעורים ומתלוננות על המורים, רבות עם אמא וטורקות את
הדלת.
בנות בגילה עושות הרבה דברים שהיא לא עושה ובטח גם לא תעשה.

אלק SWEET SIXTEEN.
מלאו 16 לפני שבועיים.
אבא שלה חגג לה את היום הולדת עם החגורה שבה הצליף עלייה אחרי
ששוב אמרה איזה משהו שעיצבן אותו. היא בטח לא יודעת מה.
אמא שלה חגגה לה את היום הולדת בכך שצעקה עלייה כמה היא טיפשה
ומטומטמת והיא לא מבינה למה בכלל היא החליטה להשאיר אותה ולא
עשתה הפלה אז עוד כשהייתה לה הזדמנות.
היא חגגה את היום הולדת בהקשבה לדברי אמא, בהתחבאות מאבייה
וזעמו ולבסוף בשינה ללא שינה בחדר מדרגות מסריח משתן של איזה
בנין נטוש כשהיא מתעוררת מדי פעם בפחדים שמישהו יבוא ויפגע
בה.
גם היום היא תחפש ספסל לישון עליו, גם היום תתפלל שלא יירד
עלייה גשם (אולי יסלק את המועקה והלכלוך, אבל אין לה זמן להיות
חולה עכשיו).

היא התיישבה בספסל, מנסה להיזכר בתקופה אחרת בחייה, עוד לפני
שהכל התחיל, לא מצליחה לשים את האצבע על תקופות מאושרות בחייה
בטח לא כשהייתה בבית.
שם כל הזמן זה מלחמת עולם, אמא שלה צועקת מצד אחד ואבא שלה
פוגע בה מצד שני.
הזיכרון המוחשי מידי של הידיים של אבא שלה נוגעות בה מעביר בה
צמרמורת.
היא התכווצה בתוכה על הספסל מרגישה את הקור חודר לתוכה ואת
הדמעות מתחילות לגלוש לעניים.

היא ישבה שם והזמן עבר, ילדה בת 16 ושבועיים, לבדה.
הבוקר מצא אותה רדומה על הספסל, שקועה בתוך סיוט, מתעוררת
לסיוט אחר.
הסיוט המציאותי שלה.
מסתכלת על העולם מתעורר, תנובה מחלקת מוצרי חלב למכולות,
העיתונים כבר הגיעו, אנשים יוצאים לעבודה, חולפים על פנייה
כאילו היא חלק מהספסל, כמו הייתה עיתון של יום אתמול שמישהו
זרק ואף אחד לא מתייחס אליו.
ילדים הולכים לבית ספר, הורים מחזיקים להם את היד - מתי מישהו
נתן לה יד לאחרונה? יד תומכת? ידיים מגששות בה היו לה מספיק.
יד מחבקת לא הייתה לה מעולם.
הביטה בהולכים ושבים מולה, הדמעות נתקעו בגרון.
מתגעגעת ולא יודעת למה, הרי אף פעם לא היה לב בית חם ותומך איך
היא מתגעגעת לזה?

נערת רחוב.
SWEET SIXTEEN.
כן, בטח.





מוקדש לשירי, נערת הרחוב שלי.