היא רואה אותו מחפש אותה.
מתחת למיטה של אמאבא היא מקווה שהוא לא ימצא אותה, אבל היא
רואה אותו.
(בבקשה אלוהים שלא ימצא אותי)
הוא מסתובב בבית צועק, יודע שהיא מתחבאת, מספר לה מה יעשה לה
כשימצא אותה, עובר ממילות חיבה למילים של שנאה בשניות, באופן
שמפליא אותה כל פעם מחדש.
תמי מהכיתה אמרה לה שאין מרחק בין שנאה לאהבה - אבל עד כדי
כך?
מה זה אומר? שהיא תאהב אותו גם מתי שהוא? שגם היא תעבור
מהתיעוב הזה שהיא חשה אליו לאהבה שכזו? אהבה שאבא אוהב את
אמא?
או כמו שתמי אוהבת את אודי מהכיתה ליד?
"אני אמצא אותך, את יודעת שאני אמצא אותך ואת גם יודעת מה יקרה
כשאני אמצא אותך... נכון?"
רעות בלעה את הרוק ממקום מחבואה מתחת למיטה, מצטמצמת עוד
בתוכה, נצמדת לקיר.
מנסה להעלם בכל כוחה.
היא רזונת, רעות, רזונת וקטנת מידות כמו שהמורה לחשבון אומרת.
קטנה לגילה, למעשה קטנה גם לאלו שמתחת לגילה.
היא נדבקת לקיר, לא יודעת עוד מה לעשות עם עצמה, מרגישה את
הרגלים שלה נרדמות יודעת שהעיקצוצים תיכף יתחילו.
ואז היא תזוז.
ואז הוא ימצא אותה.
ואז..
ואז...
(ואז הוא ימצא אותה)
היא מביטה לשמיים, מדמיינת שהיא רואה את השמיים, כל מה שהיא
רואה באמת זה את הקרש מתחת למיטה של אמאבא שכבר סדוק, בפינה
משמאל יש קורי עכביש ובצד ליד יש משהו שהיא כתבה פעם, ניראה
לפני שנים, אבל למעשה התאריך מעיד שעבר רק חודש, היא מתקרבת
קרוב יותר לראות מה כתוב שם, מה היא כתבה שם: "12.3.2002 אמאבא
בבקשה תצילו אותי" .
היא מביטה בכתב ידה העגול, המסודר. ונזכרת למה מלכתחילה הביטה
לשם, רצתה להביט לשמיים ונתקלה בחומת המיטה, עצמה את ענייה
והביטה שוב למעלה דרך הקרש, דרך המזרן, דרך התקרה, אפילו דרך
הבית של השכנה הזקנה מלמעלה, זו שתמיד נותנת לה סוכריות ומלטפת
אותה על הראש, ומגיעה לכוכבים שבטוח זורחים בחוץ אבל היא לא
יודעת, רק מדמיינת מתוך סיפורים שאבא היה קורא לה פעם לפני
השינה, פעם לפני שאמר שהיא גדולה מידי
(היא בכלל לא גדולה מידי, אבל אבא החליט).
והיא מביטה לשם ואומרת לעצמה, בלב כמובן, שהוא לא ישמע, שלא
יגלה, שלא ימצא אותה... כי אז...
אז..
אז...
אבל היא בכלל באה לעשות משהו אחר.
כן, היא נזכרה.
היא באה לבקש מאלוהים שיגן עלייה.
אולי בגלל זה הוא אף פעם לא מגן עלייה?
כי היא תמיד זוכרת המון דברים בדרך אליו, ותמיד היא מחליטה
שהפעם היא מתפללת ותמיד קורים דברים, ואז היא שוכחת מה רצתה
להגיד לאלוהים.
ותמי בכלל אומרת שאין אלוהים.
אבל הפעם היא זכרה.
היא רוצה שאלוהים יגן עלייה.
אז שהיא כתבה את ההודעה להורים שלה, היא עוד חשבה שהם צריכים,
שהם יגנו, שהם יראו.
אבל הם לא.
(היא בכלל חושבת שהם ראו ובכוונה לא הגיבו)
לפעמים היא ילדה רעה. ככה אמא אומרת.
וגם המורה להיסטוריה אמרה את זה פעם. כשהיא שכחה לעשות שיעורי
בית.
ואולי גם אלוהים חושב שהיא ילדה רעה?
לא.
המורה רותי שהיא המורה שהיא הכי אוהבת אומרת שאלוהים אוהב שווה
בשווה את כולם.
רותי היא המחנכת של הכיתה ותמיד שהיא מגיעה לכיתה היא שואלת את
רעות מה שלומה, ככה בשקט, שרק היא תשמע, ששאר התלמידים לא
יחשבו שהיא מעדיפה את רעות.
אבל רעות ידעה שהיא מעדיפה אותה.
ואולי גם אלוהים ילחש לה בשקט "מה שלומך?" וכשהיא תספר לו מה
שהוא עושה לה - אולי הוא יעזור?
אבל המורה רותי אומרת שהוא אוהב את כולם שווה בשווה - ואם הוא
אוהב אותו.. למה שיעזור לה?
"מצאתי אותך!"
הוא תפס אותה בזרוע ומשך אותך ממתחת למיטה, שערה נתפס בברזל
המיטה ונתלש, היא צרחה מכאב בצורה אינסטקטיבית, כי בדרך כלל
כשהוא תופס אותה היא לא צורחת.
ניראה לה שהוא יותר אוהב את זה. אז לא משנה מה קורה. היא לא
צורחת.
הפעם היא צרחה.
בטעות.
הדמעות נתקעו לה בגרון.
פעם היא אמרה לעצמה שהיא צריכה לזכור להתפלל לאלוהים,
אינסטקטיבית ידעה שזה הרגע הכי מתאים לבחון את הדברים של תמי,
אם הוא באמת קיים, אבל היא מפוזרת.. גם הפעם שכחה.
מתעמקת בעיקצוצים של הרגליים, ביד הכואבת, בשיער הנתלש (אולי
אמאבא ימצאו אותו? אולי ימצאו גם את מה שכתבה?) התקווה הפיחה
בה מעט רוח קרב והיא ניסתה להיחלץ מידיו המושכות אותה לעבר
החדר שלו.
זה לא עזר.
הוא העיף את ראשה לכיוון הקיר מקלל בו זמנית, מספר לה מה יקרה
לה עוד שניות מעטות כשיגיעו לחדרו.
הכאב הימם אותה לגמריי ובמשך דקות רבות היא ניסתה לזכור איך
נושמים כדי לא להתעלף.
הוא הכניס אותה לחדרו, משכיב אותה על המיטה, קושר את האזיקים
לידיה (אמא פעם נכנסה לחדרו ואמרה שזה נורמלי שבחור בגיל
ההתבגרות יבדוק הכל לפני שהוא בוחר מה שמתאים לו - ואזיקים זה
בטח רק בשביל השעשוע) היא התאפקה לא להגיד לה אז - כן זה מאוד
משעשע אותו לראות אותי כבולה.
היא הביטה בו בזוועה לוקח את החגורה, יודעת מה יהיה עכשיו,
יודעת כמה יכאב, נושמת אוויר בכל הראות שלה ומרגישה את המכה
עוד לפני שהיא מגיעה.
ואז עוד פעם כשהיא מגיעה.
ויודעת מה הלאה.
כשהוא ישתעמם.
והמכות יתישו אותה.
והגוף ירפה.
והשרירים לא יתנגדו.
אז..
אז...
אז הוא יעשה את זה שוב.
(כנראה שבאמת אין אלוהים)
כי הוא עשה את זה.
שוב.
והיא עוצמת עניים, יודעת.
מכירה את התהליך.
לוקח לו 43 שניות להתפשט.
ותמיד הוא מחפש את הקופסא כי שכח איפה זרק אותה פעם אחרונה
ועוד 22 שניות למרוח את זה עליו.
לוקח לו דקה שלמה להוריד לה את הבגדים
(היא משתדלת ללבוש הרבה שכבות, גם בקיץ)
ועוד 590 שניות עד שזה יוצא ממנו.
(הריח של זה עושה לה בחילה)
ואחר כך הוא מתלבש ומלביש אותה (169 שניות) ואז מוריד את
האזיקים ומזכיר לה שזה בינהם (79 שניות) ושאסור לספר לאמאבא כי
הם יכעסו עלייה שהיא מוציאה את הנוזל הלבן מתוכו, כי זה אסור.
הוא מביא לה שוקולד ועושה לה כוס שוקו.
נותן לה לראות טלויזיה עד מאוחר בסלון.
ואז ההורים באים.
והיא מפחדת שיענישו אותה.
(איזה עונש יותר גרוע?)
והיא שותקת.
ועכשיו אמאבא החליטו שעכשיו שהילדים גדולים אז גם להם מותר
להנות ולבלות וכל ערב הם יוצאים למקום אחר.
וכל ערב היא סופרת שניות.
ומנסה לזכור להתפלל לאלוהים
(אולי הוא בכל זאת קיים)
והיא כבר בת 12 ומנסה להבין את ההבדל בין אהבה לשנאה
(כי הוא אמר לה פעם שזה בגלל שהוא אוהב אותה וגם היא אוהבת
אותו - כי רק מי שאוהב יכול להוציא את החומר הלבן האסור)
והמורה רותי שואלת מה שלומה?
והמורה להיסטוריה כבר הפסיקה לצעוק, היא רק מנידה בראשה
ואבא יגיד שהיא כבר ממש גדולה.
ואמא תגיד שלפעמים היא ילדה רעה ושהיא צריכה להשתפר.
והוא יגיד שהוא אוהב אותה.
ושהוא היחיד.
והיא תגדל.
ותדע.
שהוא היחיד.
(והיא כבר בת 14)
והוא היחיד
שאוהב.
והוא יבוא
ואז..
אז...





(אבל הוא אוהב אותה)





ותמי צדקה.
באמת אין אלוהים.