היא הביטה בו, שותקת, מנסה להבין מאיפה לעזאזל זה מגיע, כל
המילים שלו, כל הרגש הזה שהוא שופך עלייה עכשיו.
משב רוח פתאומי שהפתיע אותה מאחורייה (או מתוכה.. לא ידעה)
הקפיא לה את הדם.
שומעת אותו מולה מדבר ולא מבינה, כאילו יצאה מגופה שלה הביטה
על התמונה מהצד - הוא מסביר לה שהוא לא אוהב אותה, שהוא יודע
שהם לא צריכים להיות ביחד, והיא עומדת מולו מקשיבה כאילו בעיון
אבל הוא לא יודע שהיא כבר מזמן לא שם, איתו, אלא מביטה על הכל
מהצד.
איך הוא לא הבין? הרי אם הייתה שם מולו, מקשיבה לו, מבינה,
דמעות הכאב של הלב הנשבר היו פורצות מענייה ללא שליטה וגופו
היה קורס מולו מעוצמת הכאב.
אבל היא עוד עמדה שם מתחת למנורת הרחוב מתחת לבית שלה ומול
הבית שלו האור הצהוב מבליט את פנייהם והיא, שרואה את זה מהצד
גיחכה לעצמה על על המראה המוזר, מרחמת על עמוד החשמל שהיה צריך
לספוג את מילותיו שהוטחו בה וגם במנורת הרחוב שליוותה אותם
כאילו מאז ומתמיד, עוד בהתחלה כשרק הכירו שהתביישו, שגיששו,
ואולי היא ליוותה אותם כבר בגלגול ההוא שהיו ביחד.. מי יודע?
האור במנורת הרחוב נכבה בקול פיצוץ קטן, הוא שתק פתאום ושנייהם
הביטו למעלה, הוא כי הופתע והיא כי פנייה היו מרותקות לפניו
ובאופן אוטומטי הוסטו ביחד איתם, גם היא שהסתכלה עלייהם מהצד
הביטה על המנורה בפליאה, כמה מתאים חשבו שלושתם ביחד כל אחד
מסיבותיו הוא - היא שעמדה מולו חשבה שזה נורא מתאים שהאור יכבה
עכשיו ביחד עם יחסייהם, והוא חשב שזה מתאים כי זה מסמל החלפה -
הרי עכשיו יצטרכו להחליף מנורה וזה יפתח התחלה חדשה לעמוד
החשמל יחד עם מנורה חדשה ממש כמו שהוא עכשיו יתחיל חיים חדשים
עם אחרת והיא שעמדה מהצד חשבה שזו בטח הדרך השקטה של העמוד
להביע את מחאתו על הדברים הנאמרים פה בין שנייהם.
לאחר כמה שניות של שתיקה שהעמוד הרגיש מיותר מידי, והוא הרגיש
נבוך מידי ורצה כבר ללכת אבל לא ידע אם הוא יכול.. בכל זאת היא
הייתה החברה שלו עד לפני רגע (האמת שהוא כבר ידע לפני שבועיים
אבל עוד סחב את זה ככה בשקט כי לא ידע איך להגיד) והיא שלא
יכלה לחשוב כי היא יצאה מתוכה ולקחה ממנו את כל הרגש.
והיא? היא עוד הביטה בשנייהם ככה מהצד, בו מחכך את רגליו ברצפה
כמו תמיד כשהו עשה כשהיו לו קוצים ברגלים (כלומר כשרצה ללכת)
ועלייה מביטה בו בעניי עגל שלא החמיאו לה בכלל אבל לא היה
ברירה. אם רצתה לשמור על מעט כבוד עצמי אז הייתה צריכה עוד
לצפות בו מהצד כשהלך והא הלך, אחרי כמה שניות פשוט אמר אז נדבר
אה? ונשאר חברים נכון? ואת יודעת שאני אוהב אותך.
והלך.
עוד מבט אחד אחורה וזהו.
חיים שלמים נגמרו.
ואז היא חזרה לתוך עצמה ושמעה את כל מה שהוא אמר. והבינה.
והביטה על מנורת הרחוב שכל חייה היוותה לה ביטחון, האירה לה
תמיד את הדרך בלילה - ממנו אלייה, ממנה אליו, וכשחזרה ממקומות
אחרים הביטה מרחוק בעמוד שהתבלט מעל הבניינים ותמיד שראתה אותו
הרגישה את הבית קרוב. ועכשיו הביטה עליו שוב פתאום ניראה לה
שונה לגמריי, חשוך, מתקלף, ובכלל לא ניראה לה כזה גבוה, הרעד
התחיל בידיים והתפשט לכל הגוף והיא פרצה בריצה הביתה. רצתה
לפרוץ כי שנייה לאחר מיכן הבינה שרגלייה כל כך כבדות, הפתאום
גם רטוב לה בגוף ובפנים, הרימה יד לגעת ניסתה לנער את ראשה
ולהין מה זה ולא הצליחה ידה נגעה בפנים רטובות ואז מוחה פיענח
את הטעם בפה - דמעות. היא בוכה? כן, למה היא בוכה? הוא עזב
אותה.
ואז כמו זיקוקים של יום העצמאות שמתנפצים בשמיים המילים התנפצו
בתוך מוחה.
הוא הלך.
זה נגמר.
כל חייה.
אפילו לא הרגישה מתי התחילה לבכות, איך הזיעה שטפה את כל גופה,
רק הרעד .. הרעד ..
רגלייה קרסו תחת גופה והיא ספק התיישבה ספק נשכבה ליד העמוד
שהפך פתאום לתומך, התומך היחיד, הדמעות שוטפות את פנייה
והבהרות קצרות נפלטות מפייה "איך" ו"למה" כמו לא יכלה למצוא
משפט בתוכה להגיד ברגע זה. והרימה את ענייה והייתה רק היא לבדה
ברחוב החשוך שהכירה מאז שידעה והבינה, והורייה בבית ליד והוריו
בבית ממול והוא.
והוא.
מה הוא אמר? ניסתה להיזכר ולא הצליחה.
נשכבה על האדמה ליד העמוד מתחפרת בתוך החול מנסה להיעלם, וככה
נשארה ספק נרדמת ספק מעולפת.
כשקמה ראתה מסביבה את הורייה ואת אחותה והיא שוכבת במיטה לבנה,
קפצה מהמיטה בבהלה לא הבינה מה היא עושה שם אבל הקפיצה הכאיבה
לה ביד והיא חזרה ונשכבה מהר מביטה על היד בפליאה ועל הצינור
עם המחט שיצא משם הוריה ניסו להרגיע אותה ואמרו לה שהיא צריכה
לשכב, ולהירגע ושהכל יהיה בסדר. הכל היה מעורפל לה בראש והיא
ניסתה לפענח את הדברים שלהם, מה היה קודם לא בסדר?
העניים שלה נעצמו.
כשהתעוררה שוב לא היה אף אחד בחדר, הערפל היה לה עדיין במוח
אבל הפעם שכבה רגועה במיטה והביטה סביבה ניסתה לפענח את המקום
המוזר שבו הייתה, היה ברור לה שזה לא חדר השינה שלה ולמעשה זה
בכלל לא היה הבית, אצלה בבית היה תמיד ריח של בישול של אמא שלה
(אמא שלה מבשלת נהדר) ובחדר שלה הייתה תקרה צבועה בצבע ורוד
בהיר בהיר עם כוכבים נוצצים שפעם עודד
עודד...
פתאום נזכרה.
עודד.
הוא עזב אותה.
הזיכרון כמו היכה בה והיא הרגישה כאילו חטפה סטירה עזה בפנייה
שהיממה אותה.
היא שקעה לתוך מיטתה פנייה מחווירות הדמעות זורמות בלי שליטה,
הרגישה את הרעד הולך ומתגבר ואז כבר לא הרגישה כלום.

להורייה נמסר שהיא קיבלה דום לב.
עודד לא הצליח לצאת עם אף בחורה יותר מפאת רגשות האשם. הוא בלע
כדורים שנתיים לאחר מיכן אבל חבר שלו הציל אותו ברגע האחרון
לאחר שנה הוא עזב את הארץ ונסע לתאילנד ומאז אף אחד לא שמע
ממנו.
שמועות מספרות שהוא הצטרף לכת וטוב לו.
(אבל מי מאמין לשמועות?)
אחותה גדלה ואף פעם לא שכחה שגברים ובעיקר אהבה יכולה להרוג
והשתדלה אף פעם לא להתאהב עד שהגיע אחד שהראה לה שאי אפשר
לשלוט בזה, היום היא כבר נשואה ויש לה ילדים ולהם היא מספרת על
אחותה שהיה לה לב חלש ובגלל זה היא נפטרה (רק בסתר תמיד היא
לוחשת לביתה הקטנה שתזכור לא לתת את כולה לאף אחד).
הורייה החליטו לעבור דירה כי לא היו מסוגלים להיות מול החברים
הכי טובים שלהם שאת בנם הם עד היום מאשימים ברצח ביתם (אבל הם
לא יכלו לעזוב את הבית בו היא גדלה אז הם נשארו ואמא שלה עוד
מסדרת את החדר שלה ולפעמים בלילה אבא שלה מכבה את האור בחדר עם
התקרה הורודה בהירה בהירה ומביטה בכוכבים שנוצצים שהיא ועודד
תלו בלילה אחד שניראה לפני שנים).
והמנורת רחוב? היא הוחלפה באחרת אבל אף פעם לא הצליחה לשחזר את
מה שהיה לה עם המנורה הקודמת. (והיא עדיין שם משמשת תומכת
לילדות קטנות שמגיעות הביתה, ולאוהבים צעירים שמתחבאים מאורה
כדי להתנשק ללא צופים, ולזוגות מבוגרים שהולכים לאורה לטיול של
לילה).