מה את עושה כשכואב לך, שאלתי אותה.
הרימה אליי עיניים מופתעות מתוך הספר, מה?
מה את עושה כשכואב לך, שאלתי שוב.
כואב כמו פצע, או כואב כמו שמעליבים?
כואב, מה זה משנה איך כואב? כאב זה כאב, מה את עושה כשכואב?
זה משנה. אם זה כואב כמו פצע אני מתנהגת אחרת ואם זה כואב כמו
שמעליבים - זה שונה.
הבטתי עלייה, מאבד את סבלנותי. היא חזרה לשקוע בספר כאילו לא
שאלתי עכשיו שאלה כל כך מהותית.
לימור! הרמתי את הקול כבר, חסר סבלנות.
מה? חייכה אליי.
מה את מחייכת עכשיו? אני שואל שאלה חשובה - מה את עושה כשכואב
לך?
איזה כאב?
שוב השאלה הזו. טוב... כאב של פצע.
מתבכיינת, מה עוד יש לי לעשות?
מתבכיינת?
כן, באה אלייך שתחבק. זה מה שאני עושה.
נכון, הנהנתי בראשי. היא באמת באה אלי שאני אחבק ואנשק.
היא שקעה שוב בספר, פנייה מחליפות הבעות לפי תוכן הסיפור. יש
לה יכולת להיכנס לדמויות שונות אפילו אנשים שעוברים לידינו,
היא מזדהה איתם - מחייכת איתם, בוכה איתם, אפילו כואבת איתם.
יום אחד חברה שלה באה אליינו עם כאב בטן, כמה דקות לאחר מכן גם
ללימור התחילה לכאוב הבטן.
ישבתי לידה עוד חושב על התשובה שלה ופתאום היא אמרה - מה כואב
לך?
כלום, אמרתי מהר מדי.
היא שמה את הספר בצד וקמה התיישבה על הברכיים שלי וחיבקה אותי.

אתה יודע שאני כבר לא מאמינה ל"כלום" הזה שלך? אז אולי תספר
לי?
נאנחתי. אני אוהב אותה, אתם לא יודעים כמה. היא כל כך מדהימה.
קוראת אותי כמו ספר פתוח. וזה כייף. כי נמאס לי להתחבא תחת
מסכות.
כואב לי. ואני לא יודע מה ואיך להסביר את זה, לא יודע מה קרה,
פתאום הרגשת המועקה הזו שבתוכי.
לימור הביטה בי בעניים מזדהות. אבל היא לא באמת יכולה להבין
אותי. היא לא נמצאת שם, איפה שאני נמצא, תמיד תהייה מחוץ
לתמונה.
לא תבין אף פעם מאיפה באתי, לא לגמריי.
אבל אני אוהב אותה כי היא רוצה, כי חשוב לה להיות איתי בכל
נקודה ובכל מצב.
היא קמה איתי כל לילה כשיש לי סיוטים, פותחת חלון, מביאה לי
לשתות.
היא בוכה יחד איתי כשרע לי.
ועכשיו היא יושבת עליי מחבקת אותי מביטה בי במבט סקרן, לא
מתפשר ודורשת לשמוע את הדברים שאני לא מצליח לתרגם מהראש, מהלב
- לפה.
לימורי... אני לא יודע למה אני ככה.
אורי, אתה יודע למה אתה ככה, אתה פשוט לא מצליח להסביר לי.
שתקתי. זה נכון במקום מסויים. אבל לא לגמריי.
לימורי מה את עושה שממש כואב לך? לא פצע, כמו שמעליבים?
אני משתדלת לבכות. ואז להגיד. לדבר על זה, ואחרי כל זה אני באה
אלייך שתחבק.
קברתי את ראשי בבטנה. מתוסכל.
למה אני לא יכול לבוא אלייה שתרפא את הפצעים?
למה אני שונה?
למה רע לי כל כך וזה בא פתאום בלי להזהיר?

אני ולימור גרים ביחד כבר שנתיים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון גם
לי וגם לה.
לאחר חצי שנה שבה יצאנו והכרנו אחת את השנייה לימור עברה לגור
איתי, גם לפני כן היא כל הזמן ישנה אצלי כי גרתי לבד וזה היה
יותר נוח, ואז הגענו למסקנה שאין טעם שנרוץ מהבית של ההורים
שלה אל שלי כל פעם.
אנחנו מסתדרים טוב ביחד, ומאז שהיא נכנסה לי לחיים אני גם
מסתדר טוב לחוד. היא לימדה אותי לא להיות תלוי ביחסים שלי עם
אנשים, להיות עצמאי.
היא שינתה אותי לטובה והפכתי להיות יותר מאושר, יותר שליו.
את הבית של ההורים שלי עזבתי מזמן, ברגע שיכולתי לעמוד ברשות
עצמי.
לימור לא יודעת את הכל אבל את הרוב כבר סיפרתי לה, על הבית שלי
על ההורים שלי, על עצמי.
והיא בכל זאת נשארה.
אורי?
מה מתוקה?
אורי מה קרה? אתה מדאיג אותי...
לא יודע, פשוט רע לי פתאום.
חלמת חלום רע שמשפיע עלייך? נזכרת במשהו?
לא יודע, פשוט לא יודע.
מפחיד אותי שאני הורס את היחסים האלו שלנו, אני עם כל הבעיות
שלי וכל הפחדים, מפחיד אותי כי לימור צריכה גבר ולא פחדן
שכמוני.
היא הכניסה את ידה בשערי, ליטפה אותו.
זה עשה לי לבכות.
אורי? אתה בוכה? שמעתי את הבהלה בקולה.
זה בסדר אורי... תבכה. אני כאן.
המשפט הזה גרם לי יותר לבכות. התחפרתי בתוך הבטן שלה, ידייה
סביבי מחבקות אותי. הרגשתי כמו בן 3.
זכרתי את אבא שלי צועק - אתה ילדה? לא, עניתי, אני ילד. לא,
הוא אמר - אתה ילדה, רק ילדות בוכות.
אולי אני מגזים? מפיל עלייה את כל הבעיות שלי, מוריד אותה איתי
למטה... זה יגרום לה לברוח ממני, כמו כולם לפנייה.
איך אדע איפה לשים את הגבול? עד איפה לפתוח לה את הקלפים? עד
איפה להראות לה? איך אדע מה יגרום לה לברוח?
לימורי? מה הגבול? הרמתי את ראשי הבטתי עלייה.
איזה גבול?
מתי יגיע הרגע שתבוזי לבכי שלי ותיראי אותי כמו שאני? מתי
תעזבי?
אני לא הולכת לשום מקום, אמרה. אני לא יכולה ללכת.
אדם לא יכול לחיות ללא הלב שלו, אתה יודע, והלב שלי אצלך.
שתקתי. וגם היא שתקה.
אני יודע שהיא אוהבת אותי אבל גם האהבה הכי חזקה לא יכולה
לעמוד בכל כך הרבה משברים, ואצלי יש הרבה משברים. כל הזמן קורה
משהו שמפיל אותי, כל הזמן קורה משהו שמכניס אותי ללופ של
פחדים, עצב, דיכאון.
מתי ימאס ללימור? מתי היא תלך?
אורי. לימור קמה. אורי! תקשיב לי. אני פה ואני שלך ואתה שלי.
כמו שאתה זקוק לי גם אני זקוקה לך. אם תחשוב כל הזמן מתי אני
אלך לאט לאט המערכת יחסים שלנו תיגמר.
אין דבר כזה סוף ואתה לא יכול להגזים במה שלא תספר.
מערכת יחסים זה אומר שמשתפים הכל כולל הכל. אני יודעת מי אתה
ואותך אני אוהבת.
וזה לא מוריד ממך שרע לך ועצוב לך ושאתה בוכה. אתה כבר לא ילד
קטן שאבא שלו צועק עליו שאסור לך לבכות. מותר לך. וזה טוב שאתה
בוכה.
גם אני בוכה המון, זה מציק לך? זה מפריע לך?
לא, לחשתי נדהם מההתפרצות שלה.
אז למה אתה חושב שכשאתה בוכה זה מפריע לי? אתה חושב שאני כל כך
סטיגמטית?
היא התיישבה, אודם שלט בלחייה מההתפרצות הזו שלה.
לא ידעתי מה להגיד לה. אז שתקתי.
את רעבה? הבטתי בה... כן, ענתה.
בואי, נכין לאכול.
קמנו למטבח הוצאנו ירקות מהמקרר, ביצים והתחלנו להכין חביתות
ביחד, צוחקים, מדברים, מתנשקים, נוגעים.
השגרה חזרה


אורי?
כן?
אני אוהבת אותך.
גם אני אוהב.