היא לבשה את החולצה שלו. מביטה במראה מחייכת לעצמה.
מסתכלת על ידה הטבעת שהוא קנה לה על אצבעה.
הוא לא פה, זועק לה קול עמום במוח. היא משתיקה אותו בהינף יד,
כמו הניפה זבוב מטריד מעלייה.
השלט על הדלת מראה את שמותייהם יחד.
הדואר שלו מונח על השולחן, כמו מחכה לו שיבוא.
אבל הוא הלך.
היא מחייכת.
אפילו שהוא הלך.
שמה יד על ביטנה מנסה להרגיש בכוחות על את הזרע שלו והביצית
שלה שמתחפרים להם בתוכה יוצרים את הילד המושלם שלהם.
והוא כבר הלך.
אבל השאיר לה את ירושתו.
את הילד או הילדה הצומחים להם בתוכה.
היום בבוקר הרופאה הודיעה לה את הבשורה, ראו את החשש על פנייה,
לא היה אפשר לדעת איך תגיב.
והיא שמחה. כל כך שמחה.
הרי זו ירושתו.
הדמות שהביטה בה במראה הייתה רזה מידי, היא חייבת להתחיל לאכול
בשביל הילד.
הלוואי ויהיו לו את העניים שלו.
היו לו עניים כחולות גדולות. העניים היפות שלו שלא יביטו בה
יותר, הדמעות התחילו לחלחל בה והיא ניערה את ראשה כמו סילקה
מחשבה מטרידה - לא! אסור לעצב לחדור אלייה שוב.
חודש ימיים לא יצאה מהבית, לא אכלה, לא דיברה.
חודש שלם מאז הלך ממנה.
חודש שלם עד שגילתה שלהקאות יש סיבה.
שזה לא האבל.
שזה הוא שמתפתח בתוכה וגורם לביטנה להתהפך, כמו תזכורת, כאילו
שתוכל לשכוח.
כל האהבה שבתוכה שנותרה ללא מענה מאז הלך לה, ואת החור שנפער
בה, בנשמתה, בליבה, מילא הילד.
התיישבה בכיסא והחלה להשתעשע בבחירת שמות, בצבע העניים, בצבע
החדר שהיא תצבע, כדי שיהיה לו שמח לא כמו עכשיו שהכל אפור
ושחור.
ככה זה.
מאז עידן הלך.
לפני חודש.

עידן היה הבחור שהיא אהבה מגיל 15.
היום, 5 שנים לאחר מכן, עוד אהבה אותו כמו אז, אם לא יותר.
כל יום שלהם ביחד היה מושלם מבחינתה.
הוא לקח אותה תחת חסותו וגידל אותה, שימש לה חברה, חבר, אמא
ואבא.
הוא היה גדול ממנה ב7 שנים, אבל זה לא הפריע לו ולה בטח שלא
הפריע.
ההורים שלה סילקו אותה מהבית כשהודיעה להם שהיא אוהבת אותו,
הוא מה שמכונה "עבריין", במרכאות כי הוא לא באמת היה עבריין,
היא גרה איתו שנים וכבר ידעה מי הוא.
הוא אף פעם לא הרים עלייה יד או גרם לה לחשוד שהוא בוגד בה.
נכון שלא הייתה לו עבודה מסודרת והוא היה יוצא הרבה בערבים
ולפעמים היה הולך לחברים ליומיים שלושה אבל הוא תמיד סיפר לה
מה היה שם והיא הבינה שהוא צריך קצת שקט, וגם כשהוא רחוק הוא
אוהב אותה.
ואז היא התגייסה.
ונעלמה לו לשבועיים, לטירונות.
כשחזרה הבית היה במצב כל כך גרוע והוא היה במצב כל כך גרוע
שתגובתה המיידית הייתה לעזוב את הצבא.
אבל הוא לא רצה, אמר שהיא צריכה לחיות את החיים שלה ולא לדלג
על שלבים כדי להיות איתו, שהוא יחכה לה והוא היה עצוב שהיא ככה
נעלמה לו והתגעגע אבל יהיה בסדר.
אז היא נשארה בצבא.
לבסוף קיבלה בסיס קרוב לבית והגיעה כל יום הביתה והחיים שלהם
חזרו להיות מאושרים ורגועים כמו קודם.
היא הביטה בבטנה מדמיינת אותה גודלת, יודעת שהצבא לא ייאשר את
זה. שתצטרך לעזוב. למרות שהשחרור שלה קרוב, כמה חודשים סך
הכל.
בכל זאת, ידעה, לא יתירו לה להישאר שם.
איפה תגור?
פתאום השלווה שלה התערערה.
השכירות על הדירה לעוד 8 חודשים, מה אחר כך?
ואיך תשלם חשבונות?
הלחץ שנכנסה אליו גרם לה להיכנס להיסטריה ולהתחיל לבכות.
והיא בכתה.
בכתה כמו שלא בכתה כל החודש מאז דפקו לה השוטרים בדלת והודיעו
שהוא נהרג.
בין חפציו היתה טבעת זהב.
זו שעל אצבעה כרגע, טבעת נישואין.
הוא לא הספיק להציע לה.
והיא בכתה.
נזכרת בו, באהבה שלו, באהבה שלהם.
בילד שתצטרך לגדל בלי אבא אבל שלא מוכנה לוותר עליו.
נשכבה במיטה, ידייה על ביטנה, כמו מחבקת את הילד שעוד לא נולד,
כמו מחבקת אותו, מבכה על מותו, על מותה, על חייה שניתנו לה
מחדש בירושתו, כאילו ידע שזה מה שיחזיר אותה לחיים, כאילו נתן
לה את מתנתו האחרונה.
הרופאה אמרה שהיא כבר עברה את החודש השני.
ניסתה לקבוע איזה מהלילות שעשו אהבה יצרו את הילד הזה בתוכה,
ולא הצליחה. חשבה מה תספר לילד כשיגדל על הלילה בו הוריו עשו
אותו ולא מצאה איזה מהלילות יותר קסומים.
עידן תמיד פינק אותה, היה כל כך רומנטי, תמיד הדליק נרות, עשה
לה מסאז4, חיבק, אפילו אחרי.
ובין הבכי שלה חשבה שזה לא משנה.
היא צריכה להיות מעשית עכשיו כל דבר בעיתו.
צריכה לדאוג לאיך תגדל אותו, איפה תהייה, איך תדאג לו.
אולי תפנה להורים שלה? בכל זאת זה הנכד שלהם.
לא. היא לא תבגוד בזכרו של הגבר שאהבה.
הם זרקו אותה מהבית ואמרו שהם לא יכירו בה כל עוד תהייה איתו.
ואת המשפחה שלו לא הכירה.
כאילו היו רק הם לבדם בעולם.
עכשיו פתאום זה היה מוזר לה, אז לא חשבה על זה בכלל - היה לו
אותו מה עוד היא הייתה צריכה?
היא נרדמה עם המחשבות עליו בראשה, חולמת מה היה אילו היה חי
והיא הייתה חוזרת מהרופאה ומספרת לו שהיא בהריון, איך היה מרים
אותה באוויר והיא הייתה צוחקת וצועקת לו שזה מסוכן עכשיו
שיפסיק.
ובלילה, מתוך שינה, היא חייכה. לראשונה מיזה חודש.
הימים עברו, היא השתחררה מהצבא והחלה לעבוד בכמה משרות, ההריון
לא מורגש עלייה עדיין, אבל הפחד של מה יקרה הלאה כשלא תוכל
לעבוד גרם לה לעבוד עוד ועוד בלא הפסקה, לשמור את הכסף שקיבלה
ולהוציא רק בצורה מינימלית, רק מה שחייב.
השמועה שהיא בהריון נפוצה בשכונה וכולם עזרו לה - השכנה מלמעלה
נתנה לה עגלה של הנכד שכבר גדל, חלק מהשכנות החליטו שהיא רזה
מידי וצריכה לאכול אוכל של אמא עם הרבה ויטמינים ובישלו
בשבילה, היא השתדלה לאכול אך היה לה קשה, עדיין היתה רזה מידי
אבל היא כבר הרגישה שהג4ינס לא עולים עלייה וכבר התחילה ללבוש
בגדים יותר רחבים כדי שהבטן לא תבלוט.
היא הייתה כבר בחודש חמישי והשכירות של הדירה שעוד מעט תיגמר
העיקה עלייה וטרדה את מנוחתה.
בבדיקות החודשיות הרופאה אמרה שהכל בסדר והייתה די מרוצה ממנה,
רק אמרה לה שהיא עובדת קשה מידי והיא צריכה לבלות יותר על
הישבן מאשר על הרגליים.
היא רק הינהנה לה ולא הוסיפה דבר.
היא חיה בשיגרה רגילה למדיי עבדה ב3 עבודות במשך היום הייתה
פקידת קבלה במלון שרתון, בערב מילצרה באלנבי, ובסופי שבוע
בירמנה במועדונים שונים.
כל יום הייתה מגיעה הביתה עייפה למדיי בסביבות 2-3 וקמה ב7
בבוקר לעבודה בשרתון.
בלילות הייתה חושבת על עידן, מדברת איתו במוחה, מספרת לו על
ההתקדמות של הילד שלהם, על ההתלבטויות שלה, על הפחדים.
בבוקר התקשרה אלייה הרופאה וביקשה שתגיע כמה שיותר מהר
למרפאה.
היא כל כך נבהלה שהתקשרה לעבודה הודיעה שהיא תאחר ומיהרה
למרפאה.
האחות הביטה בה במבט מבשר רעות - כזה שמעורב רחמים עם עצב.
היא ניסתה להרגיע את עצמה, אומרת לה שעידן שומר עלייהם מלמעלה
ולא יקרה כלום לא לה ולא לתינוק שלהם שגודל לה בבטן.
ניסתה לחשוב מה קרה ולא הצליחה לדמיין מה יכול להיות כל כך
דחוף.
היא נכנסה לרופאה שהושיבה אותה מולה ואמרה לה שגילו לה בבדיקת
הדם מחלה וצריך לבדוק את העובר.
היא נלחצה - איזו מחלה, מה קרה?, משהו רציני?
כן.
יש לך אידס.

י-ש ל-ך א-י-ד-ס

יש לך אידס

המילים הדהדו בתוכה.
אידס? לי? איך? הרי אני לא משתמשת בסמים ולא קיימתי יחסים. את
בטוחה? אולי את טועה?
נשמה לרווחה, כן, הרופאה בטוח טועה. לא יכול להיות שיש לה
איידס.

אני בטוחה. יש לך איידס, ואם גם לתינוק שלך יש תצטרכי להפיל.
להפיל?
המילה נשמעה לה כל כך לא מציאותית, "אני רוצה בדיקה חוזרת"
אמרה בעצבים, מאבדת סבלנות כלפיי הרופאה, בטוחה בצדקתה.
כרצונך.
הרופאה נתנה לה שם של רופא מומחה ושלחה אותה אליו, כתבה על
הטופס "דחוף" ו"מיידי".
היא ניגשה לרופא השני בטוחה בעצמה, בתינוקה, בעידן ששומר
עלייהם, מגחכת לעצמה על טיפשותה של הרופאה, הרי במה תידבק
באידס?
ניסתה להיזכר בתוכניות שלימדו אותם בבית הספר - איך נדבקים?
העברת דם.
לא זכור לה שהיא קיבלה דם או העבירה דם למישהו או ממישהו.
לא, זה לא הגיוני.
אין לה איידס.
היא תהייה בסדר גמור.
התינוק שלה יהיה בסדר גמור.
היא נכנסה למרפאה האחות העיפה מבט אחד בטופס שלה והכניסה אותה
מייד הרופא שקיבל אותה היה חביב ועדין, דיבר אליהי כמו הייתה
רק ילדונת, חה, נזכרה, אני רק ילדונת, עוד לא 21.
הוא לקח לה דם ועשה לה בדיקה של העובר.
הוא שלח אותה הביתה ואמר שיעביר את התוצאות לרופאה שלה, היא
בקישה אם אפשר שיעביר את התוצאות ישירות אלייה, הוא כנראה
התרשם מה"מיידי" וה"דחוף" על הטופס שהסכים.
היא הלכה לעבודה והמשיכה בחייה, בטוחה שזו טעות שתתברר, וחשבה
על ההתנצלות שהרופאה שלה תתנצל בפנייה, איך יכלה להאשים אותה
בחוסר אחריות שכזה? שהיא תסכן את תינוקה?
הרי לא קיימה יחסים עם אף אחד מאז עידן נהרג.
הימים עברו ולאחר שבוע חזרה מהעבודה לילה אחד ושמעה במזכירה
הודעה מהרופא שביקש ממנה להגיע אליו.
למחרת שוב התקשרה לעבודה והודיעה שתאחר, היא הגיע למרפאה מלאה
בביטחון עצמי חושבת על הבוז בענייה שתזרוק לרופאה שלה את הטופס
שמאשר שהיא ותינוקה בריאים.
שתלמד לא להטיח אשמות כאלו באיש.
היא נכנסה לרופא והוא הביט בה וביקש שתישב.
בעדינות אמר לה שהתוצאות יצאו חיוביות.
חיובי זה טוב, אמרה?
לא. חיובי זה אומר שגם את וגם תינוקך נגועים בנגיף.
איזה נגיף, לא הבינה.
אידס.
היא הביטה בו כשראייתה התערפלה ואיבדה את הכרתה על שולחנו,
מתמוטטת, הוא קרא לאחות והם השכיבו אותה על שולחן המטופלים,
מנסים להרגיע אותה.
היא התחילה לצרוח מילים לא ברורות, מקללת את עידן על שלא שמר
עלייה, מנסה להבין איך נדבקה באיידס, מנסה למצוא תשובות.
מה יהיה על תינוקה?
מה יהיה עלייה?
איך תוכל לחיות עם עצמה אם תאלץ לאבד את תינוקה?
הרופא נתן לה זריקה הרגעה ולאחר זמן מה שהתאוששה הלכה הביתה.
נשכבה במיטה, מחבקת את תמונתו של עידן, מנסה להבין.
הרופא הסביר לה שהיא נושאת את הנגיף כבר זמן רב.
שיכול להיות שעידן הדביק אותה.
ועידן כבר מת.. את מי תוכל לשאול?
איך תוכל לדעת?
היא ידעה, לא תוכל לחיות אם תאבד את תינוקה.
הביטה בתמונתו של עידן.
שמה יד על בטנה.
היא קמה אל החלון, הביטה אל האופק שהשתרע מולה, חושבת על עידן,
על תינוקה שעוד לא נולד וכבר לקחו לו את כל הסיכויים.
היא הביטה אל החלון והחליטה.
עצמה ענייה, נעמדה על עדן החלון, הרגישה את הרוח חודרת לגופה.
וקפצה.