כולם כלבים זו קלישאה שלא נגמרת, ממש כמו סוכרייה מסוימת,
שחלקנו יכנוה זין, וישימוה על כל העולם, ובמיוחד על העם, הזקוק
לנחמה, והנה לה עוד קלישאה.
כולם כלבים זו הצהרה, פלצנית או מוסרית, שהולכת בגפה או
שמצטרפת לשורה, שורה של הצהרות נטולות טעם, הנופלות על אוזניים
ערלות, מכיוון שעסוקות מדי בלהקשיב לבעליהן בדיבוריהם על המצב,
בין אם זה הביטחוני ובין אם זה הכלכלי, מצבים המהדהדים בחלל
המלא לוויינים, המשדרים לנו מארץ הגויים, שם כולם עולצים
ושמחים, מלאים בזחיחות, התנשאות, וחושבים שהם יודעים, מה זה
לחיות בבית משוגעים, כי שם נפל בניין, ושם נרצח לאומן, ושם לא
נרצח לאומן, סתם קטנוניים.
כולם כלבים זו יציאה מעבדות אל חירות, ממעטה חשאיות, מהכלא,
ממצור, ישר אל המצבור, בדילוג על המחסור, בתקווה שכבר נגמור.
כולם כלבים זו שאיפה, מגוחכת או שפויה, שעולה ועולה, ואז
נופלת, מתרסקת, קופצים עליה ומועכים, וישנם כאלו שבוכים, והזו
ששם בצד מוחה, על ההתקרנפות הדי צפויה, וכולם בתמימות שואלים,
איך קרה האסון הנורא, איפה היה הכשל הביטחוני, נעלם החיפוש
אחרי האני, וישנו רק אחד האשם, ומספר שותפים, על אחד לפעמים
עדיין בוכים, וכמעט שוכחים, את השנאה, השטנה, הקריאות, המראות,
שחוזרות וחוזרות, ואיש לא עושה דבר, כי הנה הגיע מחר, יום
אביבי, מוקף בשלווה, וכשאני מביט לאחור בזוועה, אני מבין, את
העוברים ושבים, שאמרו שבעצם, כולם כלבים.