... ואתה?
על מה אתה חושב שוכב לצידי מחויך כולך
אז השגת אותי אה? למרות שנשבעתי שבחיים לא תצליח,
כנראה שמילה שלי היא לא ממש מילה.

 
הכרנו בצבא (כמה נדוש) שיבצו אותי למדור שלך. נכנסתי למדור,
כולם הקיפו אותי, "בדקו את הסחורה" ואני, אני מחלקת חיוכים,
מנסה לעשות רושם טוב, שניה לפני שהם מכירים מי אני באמת. הגעת
אמרת "גלעד" שאח"כ הסתבר כשם שלך, חייכת חיוך ספק ביישן ספק
מתנשא. ישר רציתי את קרבתך ושנאתי אותך בו זמנית.

הפכת להיות האחראי עלי ועבדנו רוב הזמן ביחד. הרמיזות לא השארו
מקום לדימיון ואני מתעלמת, אתה אומר "אנחנו יכולים להיות כ"כ
טובים ביחד" אני בשוק. "גם אם תהיה הגבר האחרון  עלי אדמות .
. ." שתיקה מצידך.

ערב- מתים כבר ללכת הביתה אחרי יום מפרך, טלפון והלו...
אתה שולח לי מבט מאוכזב מנתק. משאיר אותי מאחור כאשר הלכת
למפקד וסיפרת לו משהו, בתגובה אני שומעת את מה שבדיעבד שינה את
חיי "...ואני רוצה את זה עוד היום!" וטריקת דלת שמותירה אותי
ואותך לבד במדור עם עבודה שצריכה להתבצע "עוד היום!"

כעבור שעה...
אתה מקטר, אני מזדהה,
לוקחים הפסקה לקפה. "איזה שקט" התחלתי לומר
"מרגיש כאילו אנחנו האנשים האחרונים עלי אדמות אה?" הוספת.
"מה אתה מחייך? אני מצטערת על הפליטת פה הזו...
"את באמת מצטערת?" ואתה מתקרב
"מצטערת אם פגעתי, לא על שאמרתי..."
נעצרת.
"כדאי שנחזור לעבודה" אמרתי וניסיתי להגיע למחשב שלי שהיה מוצב
מאחוריך, אך השפתיים שלך מנעו מבעדי לזוז,
לא ברור לי איך הן הגיעו לשפתיי אבל מה שקרה משם היה לי מאוד
ברור...