אני פותח את כיסוי הכוונת, נושף את כל האוויר החוצה באיטיות,
מנקה את מוחי לחלוטין, משחרר את הנצרה, האצבע כמו מעצמה נסגרת
לאט, לאט, סוחטת את ההדק בעדינות, הנקודה הקטנה יורדת באיטיות
אל מרכז גופו, עוברת על שולי החליפה, על חיבור העניבה, אני
פותח את עין שמאל, מוודא שוב שאין עצם זר ביני לבינו, עוצם שוב
את העין, מעלה לאט לאט את הנקודה הזעירה למקומה, מריץ בראשי
בהבזק מהיר את השניות הקרובות: את הפגיעה, התרוצצות שאחרי, דרך
המילוט שלי. עוצם את העיניים, לוקח נשימה עמוקה ומשחרר את
כולה, סוחט את ההדק לאט לאט. דרך הכוונת אני רואה אותו נעצר
כמו מרגיש בי, מרים את ראשו כמחפש דבר מה בשמיים השחורים, אני
רואה את עיניו סורקות את קו הבניינים שעל אחד מהם אני שוכב
באפלה, את עיניו העייפות והקמטים שעל פניו, את חזהו המתרחב עם
נשימתו האחרונה. הכוונת מזנקת למעלה שהקליע מפלח את האוויר,
אני מתקן את הסטייה של הקנה ושולח עוד שני קליעים בעקבות
הראשון, אני מביט בעיניו החלולות, בגופו הרופס מכוסה בידיים
רבות המנסות לגונן על מה שכבר לא ניתן. סבך המאבטחים סורקים את
השמיים, אקדחים בידיהם, הכתם האדום המתרחב מכסה את הרצפה מבצבץ
מבעד לרגלים הרבות לא משאיר לי מקום להשתהות נוספת. אני נוצר
את הנשק כמתוך הרגל ומשאיר אותו על הגג, מתגלגל לאחור כדי לא
להיחשף, קם ולובש את מעיל הרוח שלי, שם את ההכפפות בשקית קטנה
ומפיל אותה לפח האשפה שבכניסה לגג. אני מזמין את המעלית ויורד
לקומת הכניסה תוך כדי שאני בוחן את עניבתי ומיישר את החליפה על
גופי במראה השבורה והמלוכלכת. רעש הסירנות והמולת הרחוב הולמת
באוזני כשאני יוצא לרחוב. אני סוגר את המקטורן ומהדק את הצעיף
על צווארי.
שוטרים רצים חולפים על פני, פניהם מבוהלות, אני נכנס לזרם
המבוהל של האנשים מעבר לכביש, עשרות אנשים נעמדים ליד המחסום
המאולתר, ממלמלים, זורקים ניחושים מה קרה, מי היה. רעש הסירנות
מתגבר, ניידות מגיעות ואנשים במדים שועטים לכל עבר, אמבולנס
מזנק מרחוב סמוך וגובר על רעש ההמולה בצווחותיו. אני מסתובב
ומתרחק לאיטי מהמקום, פוסע באיטיות על המדרכות העקומות, נושם
לקרבי את האוויר הקר, זרזיף גשם יורד ואני נותן לו לפגוע בפני,
אני ממשיך לאורך שדרת העצים הזקנים במשך מספר דקות, מגיע
למכוניתי, פותח את הדלת ומניע את המכונית, משתלב בתנועה ופותח
את הרדיו לתוך מבזק מיוחד על האירועים במרכז העיר. אני נוסע
במהירות החוקית ומציית לתמרורים, שומע מוסיקה רגועה הבוקעת
מהרמקולים, אני מגיע לבנין, פותח את המחסום ומחנה ב9A. עולה
לקומה השנייה, פותח את הדלת, תולה את המעיל ולפתע מרגיש יד
זעירה אוחזת במכנסי, אני מביט למטה ומבחין בילדתי הקטנה תופחת
בידה על רגלי, "אבא, תקרא לי סיפור, " מחייכת אלי, קורנת כולה
מאושר, "נו כבר, אתה בא ?", אני מעלה אותה על כתפי והולך
לחדרה, "בוודאי, חמודה שלי, בוודאי" ....