ערב אחד חשתי בהרגשה משונה מאוד. הרגשתי שאני מתקרב למותי. זאת
לא הייתה הרגשה כללית כזאת. הרגשתי שביום למחרת אני כבר אהיה
מת. פחדתי ללכת לישון, כי אולי לא אקום. המון דברים רצו לי
בראש. התיישבתי, וכתבתי שיר. מעיין שיר פרידה, אבל לא בדיוק.
זה שיר שמאז המקרה הזה אני מאוד אוהב וכשחבר שלי אומר אותו
בקול מזלזל אני נתקף בכעס אדיר ורואה בעיני רוחי איך אני שובר
לו את המפרקת. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

התיישבתי על המיטה שלי, מבט רציני פרוש על פני וחשבתי. במשך
שעה בערך ישבתי על המיטה וחשבתי. חשבתי על כל מיני דרכים שבהם
אני יכול למות. הייתי בטוח לחלוטין שמחר אני לא אהיה בין
החיים. זאת מחשבה נורא מטרידה. לא ממש ידעתי איך להתמודד איתה.

בערך בשתים עשרה בלילה התישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי והתחלתי
לצבוע דף דפדפת רגיל בעט פיילוט ירוק. השארתי אותיות גדולות
באמצע ואיתן היה כתוב: "אני מת." בתוך המילה "אני" רשמתי - "אל
תאפיינו אותי אתם לא מכירים אותי." אני לא ממש יודע למה רשמתי
דווקא את המשפט הזה אבל כנראה בתת מודע שלי הייתה לו משמעות
מיוחדת. צבעתי את הדף בערך שלוש שעות ותוך כדי הצביעה המשכתי
לחשוב על הרבה דברים.

בעיקר חשבתי על הגר. חברת ילדות טובה מאוד שלי שנהרגה לפני
כשלוש שנים בתאונת דרכים. חשבתי עליה המון. על הפנים שלה כמו
שאני זוכר אותן, על צחוקה, על משפחתה האומללה, על כל השנים
אותן בילינו ביחד, על רגעים משותפים. חשבתי גם על החברים שלי.
על עפר, איתר, חגי. על חברים שלא ראיתי המון זמן. עמית, כנרת,
נגה, עמרי ועוד כמה.
בסופו של דבר, נשכבתי במיטה והלכתי לישון, לפני שנרדמתי הזלתי
דמעה. אחת. בודדת.

בבוקר קמתי עם אותה הבעת פנים. עשיתי את כל מטלות הבוקר: צחצוח
שיניים, סידור השיער, קפה, נעליים והלכתי לאוטובוס. בשיעור
המורה התחיל לשאול אותי אם קרה משהו. הוא לא באמת רצה לדעת,
סתם הוא ראה שאני מבואס ועם הבעת פנים חמורה אז הוא נטפל אלי.
הוא לקח אותי החוצה ומשך אותי לכיוון חדר המנהל ודיבר איתי על
שיעורי מתימטיקה שהפסדתי. אמרתי לו שעשיתי שיעורים והכל בסדר.
הוא דיי לא ידע איך להגיב כי הוא כבר הכין את עצמו לנאום על
למה לא להפסיד שיעורי מתימטיקה וכמה אלקטרוניקה פחות חשוב
ממתימטיקה אבל אני הכנסתי לו והוא לא ידע איך להגיב אז הוא רק
אמר לי "בסדר" ושחרר אותי.

חזרתי לכיתה והתיישבתי במקום הרגיל שלי. לאחר שני שיעורים
ושיעור נוסף לקחו אותנו לאולם הספורט של הבית ספר כדי לצפות
בהצגה/סרטון/מופע לא ידעתי בשביל מה. כשנכנסתי לאולם ספורט,
ראיתי מצד שמאל שלי פלקט עם תמונות של בוגרי ניר העמק שנהרגו
ובתוכם ראיתי את תמונתה של הגר. נתקפתי צער איום. התיישבתי ליד
חגי ואז נעמה באה והתישבה לידי. המנהל עלה ואמר כמה דברים.
ראינו איזו הצגה שהם קראו לה הצגה עם סוף ידוע מראש שבסופה
רואים חבורה של נערים עושים תאונה עם האוטו החדש של אבא. כמה
דבילי. אחר כך הייתה איזו שוטרת שדיברה ואז עלו וישבו על הבמה
אבות שקולים שהיו אבות של כמה מהצעירים בתמונות על הפלקט.
אנשים שאלו אותם שאלות והם ענו. חלק גם דיברו המון זמן בלי
שישאלו אותם שאלות. אחר כך הלכתי לאוטובוס והתיישבתי בתחנה.
אני לא ממש זוכר מה קרה שם. אני זוכר שחגי אמר לי שהוא נשאר עד
שתיים. זה לא ממש עניין אותי. הוא אמר שהוא רעב אז נתתי לו
טוסט אחד שנשאר לי כי לא אכלתי אותו במשך היום.

עפר ניגש אלי ושאל אותי מה קרה. ידעתי שהוא לא יעזוב אותי אם
אני אגיד לו שלא קרה כלום. עפר הוא בן אדם עקשן אבל הוא יודע
לעזור. אמרתי לו שלא קרה לי כלום אז הוא שאל למה אני מבואס.
"ככה" עניתי. הוא לא הסתפק בזה והמשיך לשאול אותי מה קרה לי.
עליתי לאוטובוס והוא בא אחרי והתיישב לידי. הוא שאל שוב למה
אני ככה. לא עניתי לו אבל שאלתי אותו שאלה בחזרה. שאלתי אותו
אם הוא הרגיש פעם שהוא הולך למות. הוא הבין מה קרה לי. הוא אמר
שכן, כבר קרה לו שהוא נכנס לתקופה של כמה ימי דיכאון והרגשה של
סוף החיים. אמרתי לו שאני מרגיש את זה רק מאתמול בלילה. הוא
הציע לי ללכת לואדי העטלפים. זה מקום נורא יפה עם דשא ירוק
ועצים ויש שם הרבה שקט. אחרי כמה התלבטויות הסכמתי. כשבאתי
הביתה אבא של ואח שלי שמו לב שאני מדוכדך אבל לא היה להם אכפת
כל כך. כרגיל, הם רק עשו מזה בדיחות. אני שונא את הבדיחות של
אבא שלי. הן אף פעם לא מצחיקות ואני צריך לאמץ את עצמי לצחוק
ולהגיד לו שהבדיחה שלו טובה.

אחרי שאכלתי בבית הלכתי ארזתי תיק, והלכתי לעפר, בדרך קניתי
טבק לנרגילה כי לא היה לעפר. הגעתי אליו, ואחרי כמה סידורים
בבית שלו הלכנו. דיברנו על ההרגשה שלי ומה אני יכול להשאיר
מאחורי ומה הוא תכנן להשאיר כשהוא ימות. הלכנו הרבה זמן עד
לואדי ובדרך הרגשתי השתפרה מעט. הגענו, פרשנו שק שינה, הדלקנו
נרגילה, עשינו קפה ודיברנו על כל מיני דברים. אני אוהב לדבר עם
עפר, הוא פיקח ויודע להסביר דברים בצורה שכל אחד יכול להבין.
לא שאני רומז שאני מטומטם או משהו כזה אבל זאת פשוט תכונה שיש
לו. אחרי שנגמרה הנרגילה, ושתינו את כל הקפה שהכנתי שדרך אגב
יצא ממש טוב, נשכבנו שנינו על הגב וככה נשארנו עוד איזה רבע
שעה. סיפרתי לו על הסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר" והוא גילה
עניין רב. לאחר זמן מה קיפלנו את השק שינה, סידרנו את הערכת
קפה, ניקינו את הנרגילה ויצאנו לדרך חזרה.

לא הלכנו שאותו מסלול אלא בכיוון שונה לגמרי. בדרך חזרה שוב
דיברנו על מה אפשר להשאיר מאחוריך אחרי שתמות. משהו בעל ערך,
משהו שיזכרו. עפר הוצי את הצוואה שהייתה מונחת בארנקו והראה לי
אותה. היה שם סרטוט  מדוייק של הקבר אשר בו הוא רוצה להקבר. עם
כל מני כתובות ועץ. ההסבר שלו לקבר הזה היה מעניין. גם דיברנו
על משהו שהוא כתב. סיפור על ארנב שמשוטט בעולם ועובר כל מיני
חוויות. סיפור ממש אדיר. בקריאה ראשונה הוא נראה דבילי. אבל
עפר הסביר לי מה באמת הולך שם ורק אז הבנתי את המסר. גאוני.
עפר אמר שאני היחיד שיודע מה הפירוש האמיתי של הסיפור הזה.
בדרך הבייתה חלפנו על פני הרבה עצים ופרדסים ואבנים. העמק שלנו
ממש יפה. חבל להרוס אותו. הוא מקום שכיף לבלות בו. המון ירוק.
המון ירוק.