לא הייתי אמור להיות שם, בכלל חשבתי לחזור לבית באותו ערב,
למיטה החמה שמחכה לי. אבל משהו שאין לי מילים איך להסביר אותו
משך אותו לנסוע לשם, משהו אמר לי שאת תהי שם, למרות שכל הדרך
היית ממש מולי מתחת לאף שלי, אני עדיין לא מבין איך לא שמתי לב
אליך. כנראה שזה היה אמור לקרות שם, במקום ההוא. ביד שמאל שלי
אחזתי צפרדע שמצאתי בדרכי למקום ההוא, ובידי השניה אחזתי את
הגורל. אני עדיין זוכר שפנית אלי דיברת איתי, וגם אז לא ממש
התיחסתי, כנראה מהפחד שליווה אותי מהאהבתי הראשונה. פחד שאמר
לי "זה כבר קרה", למה לך להפגע שוב, לשבת בחדר עם דמעות מאהבה
שכזבה, ולישקוע ברחמים עצמיים. ויתרתי כל נושא אהבת הנעורים
בדיוק כמוך, לא רציתי לחוות את הכאב שוב, לשבת לבד ולחשוב אם
אהבה נגמרת ככה עדיף לא להתחיל אותה. אבל את, את זו שגרמת לי
לחשוב אחרת, באותו יום שנפגשנו גיליתי שאחרי כל רע בא טוב,
וה"טוב" הזה היה את. אני זוכר שישבנו על הדשא ואחזנו ידיים, יד
שמאל שלי עדיין אחזה בצפרדע שמצאתי, אבל יד ימין, יד ימין  שבה
אחזתי את הגורל, אחזה במשהו אחר, משהו עילאי, משהו שנקרא אהבה.
לעולם אל תחפשו אהבה - תנו לה למצוא אתכם, תנו לגורל להוביל
אתכם מבלי להתנגד אליו.
ואולי, גם אתם, תמצאו את האחת שתגרום לכם להרגיש את מה שהיא
גורמת לי להרגיש.

אני אוהב אותך ילדה שלי.
ג'ייקובסקי.