"אני מצטערת, אני לא מצליחה לשמוע כלום, אתה תהיה חייב להגביר
את הקול". "את שומעת אותי עכשיו?" "חכה שניה אני יוצאת החוצה".
היא יצאה למרפסת, סגרה את הדלת מאחוריה, והלכה לכיוון המעקה.
היא הרגישה איך השקט אט אט עוטף אותה כמו חיבוק אוהב של אמא.
"כן, עם מי אני מדברת בבקשה?". "רינה, היי, זה דותן, מה קורה
מתוקה? איפה נעלמת לי? כבר שבועות שאני מחפש אותך, יא אללה שלך
כבר הטרפתי חצי עולם, שיגעתי את כולם, את לא עונה בבית, לא
עונה בעבודה, אף אחד לא יודע מה קורה אתך, יא אללה שלך רינה,
שיגעת אותי, אבל אני מה זה שמח סוף סוף לדבר אתך, אז מה קורה
אתך חמודה?". הוא הרגיש איך האבן הגדולה, שמחצה לו את הלב
והחזה במשך השבועות האחרונים, מתפוררת לה ונעלמת, הוא לקח
נשימה ארוכה והרגיש איך האוויר נכנס לו לבית החזה במחול שדים
מטורף, שהטריף לו את כל החושים, סוף סוף הוא חי באמת הוא קם
לתחייה.

היא הייתה ממש בסדר, היא הרגישה מצוין, היא אפילו לא נעלמה,
ואפילו לא במקצת, היא כל הזמן הייתה כאן, ואם לא כאן אז
מקסימום בעבודה, ומתי שהוא היה מתקשר היא הייתה תכף ומיד עונה,
כי הוא נשמע חלומי, כל כך מקסים, איזה קול גברי מדהים, איזה
דיבורים משגעים, איזה כיף לרינה הזאת, שיש מישהו כזה בעולם
שאוהב אותה כל כך, שכל כך אכפת לו ממנה. "רינה????" "כן, כן...
כלומר לא, כלומר אני לא...". "איזה מתוקה, ממש אותה רינה שאני
מכיר וזוכר, אך, זוכר כל כך טוב. איך את לא משתנה, מתוקה יפה
שלי". "אתה לא ממש מבין, זאת אומרת, אתה לא הבנת, מה שאני מנסה
לומר זה שאני לא רי". "שניה רינה'לה יש לי ממתינה, חצי שניה
ואני חוזר". השקט מילא אותה כמו מליון שדים מטורפים שהתרוצצו
בתוך גופה, היא לקחה נשימה ארוכה, מרגישה את האוויר הצלול, אשר
בקצותיו מתמזגים ריחות של חול ים ומליחות המים.

"את לא מאמינה מי זה היה, זה היה רני, שיוהו שנים שלא דיברתי
אתו, פגשתי את אמא שלו שבוע שעבר, והיא סיפרה לי שהוא חזר
מהודו, ושהוא מתכוון להשתקע בארץ, אז נתתי לה את הסלולארי שלי,
את יודעת שירים טלפון, והוא בדיוק התקשר, ישר סיפרתי לו שאני
מדבר אתך בטלפון שיתקשר שוב אחר כך, מה את אומרת עלי?" "תראה
דותן, אתה חייב להבין משהו, אני לא רינה, אני חושבת שהייתה לך
טעות, כלומר הטלפון שלך היה לא נכון, או שאולי עשית איזה
שהיא..." "תראי רינה, אני יודע שכבר מלא זמן לא דיברנו,
ושאנחנו לא בקשר שזה היה, אבל בכל זאת חשבתי שאולי, את יודעת,
בגלל שעבר כל כך הרבה זמן, אז אולי אפשר לתת איזה צ'אנסה
לסיפור בינינו...". "תפסיק כבר!!! למה אתה לא מבין שאני לא
רינה, אין לי מושג מי זאת רינה, מי זה רני, לא היה שום סיפור
בינינו, אתה חייב לנסות להבין את מה שאני אומרת לך, אני לא
רינה, אני דנית. הייתה לך טעות במספר, אני כבר מנסה להגיד לך
את זה הרבה זמן ואתה לא מקשיב לי, אני ממש מצטערת על הכל, ואני
מאוד מקווה שתמצא את הרינה הזאת".

שוב השקט הזה. "תראה, אני ממש מצטערת, אני לא ממש יודעת מה
להגיד, חוץ מזה שאני מצטערת, לא התכוונתי, פשוט אתה נשמעת כל
כך שמח, ולי היה ממש קשה להרוס לך את השמחה שלך, אני ממש
מצטערת שאני לא רינה, ואני בטוחה שהיא ממש תשמח כשתתקשר אליה".
"אל תהיי כל כך בטוחה". "ברור שהיא תהיה, כל בחורה שמחה
שבחורים מחזרים אחריה, ובכלל נשמע שאתה מה זה אוהב אותה, אני
בטוחה שהיא גם כן מתגעגעת אליך". "רואים שאת לא מכירה את
רינה". "תראה, אני באמת לא מכירה את רינה, אבל אני יכולה רק
להגיד לך מה לי נראה, בתור בחורה, אתה פשוט נשמע בחור מקסים,
ונשמע שיש לך רגשות אמיתיים כלפי הבחורה וכנראה שהיא גם שווה
את זה, אז...". "אז כלום, תאמיני לי שכלום, שמעי, אני ממש
מצטער שהטרדתי אותך אבל אני...". "אתה בכלל לא הטרדת, היה לי
ממש כיף לדבר אתך". "כן בטח, את בטח חושבת שאני איזה אפס
שמת...". "בכלל לא, מה פתאום, אני חושבת שאתה בחור רגיש מאוד
ושפשוט...". "כן שפשוט מתקשר לבחורות שלא רוצות אותו, זה בסדר,
בכל אופן...". "בכל אופן, תפסיק להכניס לי מילים לפה, מספיק
אתה עושה את זה בקטע עם רינה, תקשיב לעצמך, עוד לא התקשרת
אליה, עוד לא דיברת אתה, ואתה כבר חורץ גזר דין מוות על הקשר
ביניכם, ואפילו איתי אתה עוד לא מכיר אותי וכבר אתה מתיימר
לדעת מה אני חושבת עליך, שניה תן לי עוד כמה דקות להכיר אותך
כדי לגבש דעה משלי, מי יודע אולי היא אפילו תפתיע אותך."

היא לקחה נשימה ארוכה, לא מאמינה שהיא, היא זו שאמרה את המילים
האלה. מאיפה זה הגיע, למה היא כל כך מתרגשת מהבחור, איזה פתטית
שהיא. "אין הרבה דברים שכבר יכולים להפתיע אותי, אבל האמת
הצלחת". "האמת היא שגם את עצמי הצלחתי להפתיע". "מה זאת
אומרת?" "זאת אומרת, שאני מצטערת על מה שאמרתי, לא הייתה לי
זכות לשפוט אותך, אני לא מכירה אותך יותר ממה שאתה מכיר אותי,
ואני כבר שופטת את התנהגותך, ולא נותנת לך ליהנות מהספק, אותו
ספק שאני מבקשת ממך לתת לי". "יכול להיות, אבל מה, את מה זה
צודקת, אני באמת לא נותן יותר מדי צ'אנסים לאנשים בחיים". "טוב
בטח יש לך את הסיבות שלך". "הופה, מאיפה זה הגיע, אל תעשי לי
הנחות, זה בסדר אני כבר בחור גדול, אני מסוגל לקבל ביקורות".
"הכל טוב ויפה, אבל לי אין את הזכות להעביר עליך ביקורות, אני
לא מכירה אותך בכלל, וחוץ מזה, אתה נשמע לי בחור נחמד ומי אני
בכלל שאעיז לבקר אותך". "וואו, קחי את זה בקלות מותק. בסך הכל
את צדקת במה שאמרת עלי, מה אני אגיד לך קלטת אותי בשניות, כל
הכבוד".

"תגידי, אני מקווה שזה לא ישמע בענייך מלוכלך או משהו כזה, כי
זה באמת לא, אבל חשבתי, שאולי את יודעת, אולי אפשר להיפגש מתי
שהוא, סתם ככה, את יודעת, להכיר או משהו כזה, אפילו סתם לאיזה
כוס קפה מתי שהוא, לא משהו רציני, את יודעת, בלי לחץ סתם רק אם
בא לך. את לא חייבת". "אתה יודע מה, נשמע לי אחלה של רעיון,
אבל מה דעתך שנשנה אותו קצת, אני נמצאת כאן במסיבה בבית חוף של
ידידים שלי, אז מה דעתך לקפוץ לכאן, ומקסימום הרווחת מסיבה
נחמדה, ואולי גם ידידה חדשה". "נשמע אחלה". "יופי, איזה כיף,
אני מחכה". אחרי שהיא נתנה לו את הכתובת המדויקת, פחד התגנב אל
ליבה, מה היא עשתה, זה כל כך לא מתאים לה, ובכל זאת הבחור הזה
עשה לה משהו. בטח לא יצא מזה כלום, כי הוא מה זה סגור על רינה,
אבל בכל זאת, זה היה משהו כזה, מסוג הדברים שהיא לא יכלה לוותר
עליהם ככה סתם, היא הייתה חייבת להמשיך לדבר אתו, היא לא רצתה
לסיים את השיחה הזו סתם כך, היא לא הייתה מוכנה שאותו זר מקסים
שנכנס לחייה כהרף עין יעלם גם כך. הוא סגר את הטלפון, ונכנס
לחדר האמבט, הוא עמד מול המראה, וחייך לעצמו, זה לא יאומן איך
החיים משתנים להם ככה בשניות, לפני רגע הוא היה מוטרף בגלל
רינה, ועכשיו היא הייתה בשבילו רק זיכרון עמום מלפני כל כך
הרבה שנים.

הוא הגיע. היא חיכתה לו בכניסה. הם החליפו חיוכים, ומבטם אמר
דבר אחד, אני מאשר/ת. הם חיבקו האחד את השני, כאילו היו שני
ידידים שמצאו האחד את השניה לאחר שנים רבות של חיפושים. כל
הערב הם היו צמודים, דיברו, שתו רקדו ונהנו. לאחר המסיבה הוא
החזיר אותה הביתה. הם התנשקו במכונית והוא הבטיח להתקשר אליה
למחרת. היא הזמינה אותו לעלות אליה לדירה, הוא הסכים. הם בילו
לילה סוער ולפנות בוקר נרדמו זו בזרועות השני, וישנו חבוקים עד
לשעות הצהרים המאוחרות. הם בילו את כל היום ביחד והיו מאושרים
עד לשמיים. לאחר שלושה חודשים הם התחתנו ונולדו להם שלושה
ילדים מקסימים, וכששואלים אותם איך הם נפגשו הם עונים - זה הכל
בזכות רינה.