פסח עמד בפתח וליובל ולענבל, זוג יאפים מסריחים, התחשק לעשות
משהו שונה מהרגיל והמקובל.
"אולי נזמין אלינו איזה עשרה-עשרים איש שייפגשו בליל הסדר בפעם
הראשונה?", הציעה ענבל.
"את מתכוונת לאנשים שגם אנחנו נפגוש בפעם הראשונה?" שאל יובל,
תוך שהוא מביע בטון בו בטא את השאלה את הסתייגותו וסלידתו הקלה
מהרעיון.
"בטח", ענתה ענבל מיד.
"באיזו דרך את חושבת להזמין את כל האנשים הזרים האלה?", התריס
יובל כאשר הוא מדגיש את המילה 'זרים'.
"נפרסם מודעה בלוח שבעיתון", השיבה ענבל מיד.
המהירות בה ענתה ענבל ליובל, הבהירה לו שענבל חשבה על כל
העניין מראש, שכן יובל לא העריך אותה כחכמה גדולה או כמהירת
מחשבה.
"חשבת על הכל מראש, הה?" שאל יובל בזלזול קל אך מופגן.
"כן" ענתה ענבל (שבאמת לא היתה חכמה גדולה ומהירת מחשבה ועל כן
נפלה למלכודת ההתנשאות שיובל טמן לה).
"יש לי רעיון יותר טוב", אמר יובל, ממשיך להנשא על גלי מתקפה
אחת מיני רבות, שנועדו להדגיש את הפער שבין היכולות השכליות של
כל אחד מבני הזוג - פער אשר יובל היה משוכנע שהוא לזכותו.
"תמיד יש לך רעיונות טובים יותר, כי אתה חכם יותר", דיקלמה
ענבל בכנות וללא שמץ של זלזול.
יובל התרווח בכורסא טרם המשיך בשיחה, שכן כושר הריכוז שלו נפגם
מעט עקב המחמאה שקבל. הוא הרהר כי האגו, בדומה לצמיגים, סירות
גומי וכדורי ים, לא ניחן ביכולת לנפח את עצמו ולכן טוב עשה
כשהצטייד במשאבה מעולה כענבל.
"אתמול הכירו לי בעבודה איזה חבר של חבר שהוא סופר", המשיך
יובל, "אולי נוכל לבקש ממנו להכניס אותנו לאיזה סיפור שהוא
התחיל לכתוב והוא יארגן לנו את כל האורחים האלה".
"מה, אבל אז כל האורחים לא ממש יבואו אלינו הביתה, נכון?" שאלה
ענבל, ובמקביל שאלה את עצמה איך יכול להיות שבחור חכם כמו יובל
לא יכול להמנע מלדבר לפעמים שטויות.
"בטח שהם יבואו", ענה לה יובל, "הסופר הזה אמר לי שהוא כותב רק
דברים שקורים במציאות, בין אם הם מתרחשים לפני שהוא כותב אותם
ובין אם הם מתרחשים לאחר מכן."
"אני לא בטוחה שאני יכולה להבין את זה", אמרה ענבל באיטיות
שעשויה היתה לגרום למאזין להניח כי העובדה שהיא לא הבינה את
הרעיון גרמה לה, בין השאר, לקשיים בדיבור.
"אני בטוח שאת לא יכולה להבין. אם לאמר את האמת גם אני לא מבין
אם הרעיון הזה מציאותי. בכל מקרה אני בטוח שזה יהיה מדליק
לנסות."
למחרת חזר יובל מהעבודה ואמר לענבל כי הוא התקשר לסופר שנעתר
ברצון רב לבקשה וכי אכן יגיעו בליל הסדר אורחים זרים לדירתם.
"יופי", אמרה ענבל, "אני כבר לא יכולה לחכות."

כך קרה, שבליל הסדר של אותה שנה התארחו בדירתם של יובל וענבל
תשעה עשר אורחים, לא כולל אותם. חלק מהאורחים היו זוגות וחלקם
בודדים. לא ניתן לאמר שהם ייצגו את כל הקשת החברתית, אך בהחלט
נכח בדירת בני הזוג ערב רב די מעניין של בני - אדם. למרות הכל,
שום דבר מעניין, שלא לדבר על חריג או מופלא, לא קרה שם.
המציאות היתה בוטה וולגרית כלפי הפנטזיה של ענבל וחיללה את
זוהרה.

האנשים פשוט קראו בהגדה (רק עד האוכל) דיברו כל מיני שטויות
רגילות, שעיקרן הבעות מלאכותיות של התענינות בעיסוקי הזולת,
בהרכב משפחתו ובהעדפותיו השונות בתחומי הטקסטיל והמזון, אמרו
יפה שלום איש לרעהו ולמארחיהם והלכו הביתה.

שום בשורה לא באה לעולם, שום דת חדשה לא נוסדה, האנשים אפילו
לא החליפו מספרי טלפון, הם פשוט הלכו הביתה, תוך שהם מקווים
שבפסח הבא אף סופר לא יכתוב אותם בסיפור עלוב כזה. ענבל הכניסה
את הכלים המלוכלכים למדיח ויובל הסיר את המפות המוכתמות ביין
מהשולחנות, כאשר נשמעו שלוש נקישות רמות בדלת, על הגבול שבין
דפיקות לחבטות.

"אליהו הנביא?", הקשתה ענבל בחוש ההומור המיוחד רק לה.
יובל ניגש לפתוח את הדלת וכשפתח אותה התפרץ הסופר פנימה בסערה,
מבלי שהוזמן לעשות כן ותוך שהוא צורח: " ב י ז י ו ן ".
"באשמתכם כתבתי את הסיפור הכי גרוע של חיי. טוב, אני יודע שאני
לא סופר גדול, אבל זה ממש שפל המדרגה ואני רואה אתכם כאחראים
בלעדית לכל החרא הזה!"

הסופר, שהיה אדום לחלוטין מהצעקות, נפנף בידיו והמשיך לצעוק:
"אני מתכוון שאתם תפצו אותי על החרפה שנגרמה לי היום, כאן
ועכשיו."
שני בני הזוג קפאו לחלוטין והביטו המומים ונפחדים מאוד באיש
הקירח, השמנמן והמזיע שהתפרץ לדירתם ובתוכה. הם גם הרגישו אשמה
אמיתית של שני אנשים בינוניים שפלשו וטינפו את עולם הפרוזה
בפלסטיות הקיצ'ית של מהותם העלובה והמינורית - שאינה מינורית
דיה בכדי להכתירם כ'אנטי גיבורים'.

"מה אתה רוצה?" שאל יובל את הסופר כשהפשיר מעט מן ההלם
והקפאון.
"אני רוצה לזיין את אשתך ושאתה תסתכל", ענה הסופר מיידית (דבר
שהסגיר את העובדה שהוא זמם תכנית זו הרבה לפני שבטא אותה
בקול).
"אתה לא יכול לעשות את זה", צעק יובל בתגובה, כאשר הוא לגמרי
לא משוכנע בכך.
"אני יכול ועוד איך", אמר הסופר תוך שהבעת נצחון מתפשטת על
פניו, "אני הסופר".
"אתה יכול למצוץ לי את הזין", אמר יובל בבוז.
"תתפלא, אבל גם את זה אני יכול להרשות לעצמי לעשות, שכן בגלל
שאני הסופר, אם אני אמצוץ לך את הזין זה לא באמת יקרה, בניגוד
לאשתך שאותה אני באמת מתכוון לזיין."

"קודם תמצוץ לי", אמר יובל, מנסה את הקלף האחרון שאולי נותר
לו, לאחר שהוא הבין שהוא מתמודד עם מי שמחולל עבורו את מה שעד
היום הוא כינה "מציאות". מבלי להוסיף דבר, התיר יובל את
חגורתו, פתח את הרוכסן של מכנסיו והפשילם מטה ביחד עם
התחתונים. הוא קרב אל הסופר כשהוא אוחז בכלי שלו בימינו ומחווה
בשמאלו לסופר לרדת על ברכיו.

הסופר ירד על ברכיו, פער את פיו והחל מוצץ את הזין של יובל.
הוא מצץ טוב, כמו שתמיד קיווה שימצצו לו. הוא התמקד באזורים
שהיו חביבים עליו בכלי שלו עצמו. התמסרותו של יובל למציצה יצרה
רושם כי העדפותיו בהחלט דומות לאלו של הסופר. יובל התענג לעיני
אשתו, ענבל, שהיתה שרויה בהלם הגדול ביותר שפקד אותה מאז
היווסדה.

יובל הטה בפראות את ראשו לאחור והשמיע גניחה עמומה בשעה שגמר
בפיו של הסופר. בה בעת, התנתק הסופר מיובל כמי שהכה בגרונו ברק
בעיצומו של נסיון לבלוע דבר מה. הסופר היה מזועזע לגמרי
והתבונן אל התקרה. לא הטרידה אותו במיוחד השאלה אם הוא סופר או
לא. בניגוד גמור לתכניותיו היה פיו מלא בזרע אדם פושר ורירי,
דבר שהבהיר לו מעל לכל ספק כי הוא בכל מקרה לא הסופר של הסיפור
הזה.

הוא התבונן למעלה אל התקרה מתוך מחשבה שאני נמצא למעלה, כנראה
בשמים. הוא החל בוכה כמו ילד קטן, דמעות ענקיות התגלגלו מעיניו
והוא יילל בקול חרישי.
"למה?" הוא שאל בקול חנוק מבכי ומזרע, כשהוא לא מפסיק להתבונן
בכיוון התקרה, " ל מ ה ? ".

"למה לא?", עניתי לו מהתקרה תוך שאני מתפקע מצחוק, "למה לא?"