אתה מכיר את המחשבות העצובות האלה? נו, המחשבות האלה שמכניסות
אותך לבאסה של החיים? אלה שגורמות לך, לפי מה שיגידו חברינו
המלומדים ל"דכאון תהומי"? אני בטוח שכן.
אם רק הייתי יכול להחליף כל מחשבה כזאת בדמעה. דמעה אמיתית,
מרוכזת, שתשטוף את כל העצב מבפנים. הייתי מסוגל לבכות ים של
דמעות כאלה. אבל אחרי כמה זמן, למרות שאתה נורא מנסה, הדמעות
מפסיקות לרדת ואתה מתחיל לשים לב לכאב ראש עצבני שמתפתח אצלך,
כן, אתה מבין: התייבשת. ואתה צריך לשתות המון כדי לפצות על כל
הנוזלים שאיבדת. ובדיוק אז, האשמה מכה בך- הרי אין מים בארץ.
איך אתה מרשה לעצמך לשבת ולבכות על חשבון מדינה שלמה?  
לא- דמעות הן לא הפיתרון.
אם רק הייתי יכול להחליף כל דמעה כזאת בבלון. בלון גדול
וצבעוני עם המון הליום, הייתי יוצר לי שמיים משלי, שמיים
צבועים במיליון צבעים- בניגוד לאלו הצבועים בתכלת החד גוני
והסוחט הזה. אבל אחרי כמה זמן, ההליום נגמר וכל השמיים האלה
מתמוטטים מהתקרה לרצפה- תוהו ובוהו. ואתה צריך לגשש את דרכך
במהומה הססגונית הזאת שמשום מה לא נעלמת. ואז, מגיע הרגע שבו
אתה מתיישב לכוס קפה חזקה ומחליט שהגיע הזמן לשים לזה סוף. אתה
לוקח יוזמה ובעזרת סיכה פשוטה, אולי אחת שנלקחה מלוח המודעות
שלך, אתה מפוצץ את ההמולה ויוצר לך אנדרלמוסיה של זבל על
הרצפה. לא- בלונים הם לא הפיתרון.  
אם רק הייתי יכול להחליף כל בלון כזה בחבר. לא חבר קרוב, אלא
מאלה שאתה רואה במסיבה, פעם ב.  אחד מאלה שמעניקים לך אושר,
אפילו אם הוא רגעי. ההתקרבות תתחיל מאוחר יותר, כן, בניגוד
לציפיות החברות תתחזק ועם הזמן תהפוך לחברות אמת. אבל אחרי כמה
זמן, הבילויים המשותפים יהפכו לאירוע רשמי שנערך אך ורק מתוך
הכרח. ואולי, רק אולי, המצב ידרדר עד כדי כך, שבאמצע שיחה של
שניכם, עוד אחת מהשיחות הארוכות והמשעממות ההן, שבה הוא מדסקס
ואתה מהנהן, אתה מגיב והוא מחייך חיוך מזויף שחושף שיניים
שזקוקות לטיפול בדחיפות, אתה תחשוב לעצמך שאתה מעדיף לשבת בבית
ולשמוע את הדיסק של הסימפוניה השבעים ואחת של בטהובן, אבל
כמובן שתמשיך להנהן.  לא- חברים הם לא הפיתרון.
אם רק יכולתי להחליף כל חבר כזה בקלוריה. כן, יחידת אנרגיה אחת
שתוכנס לגוף ע"י אכילה, אכילה רבה של אוכל משובח. אבל אחרי כמה
זמן, בבוקר פלוני, מעונן חלקית עד בהיר, בדיוק כשאתה חושב
שהגעת לפיתרון (שהרי אוכל הוא אחד מההנאות הקטנות של החיים),
אתה מדדה למשקל ואחרי מבט חפוז בתוצאות המספריות המזוויעות,
אתה מסיק את המסקנה המתבקשת והבלתי ניתנת לעיכול:


מחשבות עצובות הן סתם משמינות.