"כולם  שמו צבעי  הסוואה?" שאל  המפקד. " כן, המפקד!" צעקו
כולם. " נהיית תימני כמוני?" שאל מנחם את מאיר. מאיר  צחק ואמר
" אני יודע שאני נראה טוב ככה.. אבל אתה לא צריך להתחיל איתי..
זה לא הזמן ולא המקום". "צוות אדיר , אני רוצה לצאת היום
למארב  הזה ולדעת שאתם  תפעלו איך שלימדנו אותכם .איך שתפקדתם
עד עכשיו במארבים ובסיורים, האם זה ברור?" אמר המפקד. "כן
,המפקד!" קראו כולם." לא הבנתי, זה ברור או לא?" אמר המפקד
שנית." כן, המפקד!!" רעמו כולם. אור הירח היה היחיד שהאיר להם
את הדרך. לפתע נשמעו יריות,  הם  השתטחו  על האדמה. שעה לפני
כן הגשם רק החל לרדת. ונראה שלא רצה להפסיק.  ושוב, עוד צרור
יריות לעברם.  ריח חריף של אבק שריפה הזרים את האדרלין בדמם.
אמיתי היה לצדו של מאיר , מאיר שם עין עליו. רק שלא יפגע. בעדם
שקועים  בתוך הבוץ  השחור, שמעו  את השריקות  מעל הראשים. הם
השיבו באש לעבר מקור הירי.מאיר כיוון את הנשק וירה , פגע
במחבל. מאיר ידע שלמרות שחיסל את המחבל,למולדתו לא יהיה שקט,
כי יבאו עוד הרבה כמוהו. שיקראו קריאות שנאה , שילכו וירו על
חפים מפשע.  ושוב צרור יריות, ומתחפרים רק עוד יותר בבוץ.
והגשם ירד  ושריקת כדור עברה ליד אוזנו של מאיר. " זה היה
קרוב.." אמר אמיתי. " כן.." אמר  מאיר  מודה לאלוהים שזה היה
רק קרוב. כולם שמחו אך ידעו השמחה הייתה מהולה בעצב. " לצערי  
אולי  הורדנו מחבל אחד אך יבואו אחריו עשרים  מחבלים לפחות.."
אמר איתן. "לצערי.. אתה צודק" אמר  יצחק. " כן.. וזה
מתסכל..מאוד" אמר  אמיחי. "אבל אל תשכחו שזה שאנחנו הורגים
מחבל,  מונע ממנו לפגע.. וכשנוריד עוד מחבלים  זה יהיה
משמעותי" אמר מאיר בחיוך. כולם חששו לגורל המולדת.כשחזרו
למוצב, עייפים אך מרוצים, במידה מסוימת, התחילו לאכול  כאילו
לא אכלו  ימים.יום שני במארב. "אני מפחד.. " אמר אמיחי. " אל
תדאג, אין לך מה לפחד. אני פה  אתך" אמר  מאיר." עדיין.." אמר
אמיחי בחשש." אני לא אתן  שיקרה משהו לך, טוב אמיחי?"  אמר
מאיר בחיוך.  אמיחי התחיל מעט להירגע   כי ידע שאפשר תמיד
לסמוך על מילה של מאיר. התחילו יריות,  מטח יריות כבד  נורה
עליהם . הם החזירו  אש ואז  נהיה שקט. " אני חושב שפגעתי  באחד
מהם.."  אמר מאיר. " כן הוא נפגע" אמר איתן בחיוך. " כול
הכבוד מאיר" אמר צחי. " רק אתה מסוגל להוריד אותם ככה"  אמר
יצחק. " כולם תירגעו ותירגעו עכשיו!" אמר המפקד. "מה קרה, נהיה
פה שכונה?. חדל פטפטת!, צוות אדיר " המשיך." כולם בפקודה שלי
מתחילים לזוז בשקט לכיוון המוצב שלנו.. בזהירות! לא רוצה  פה
אסונות  .." אמר המפקד. כולם חזרו למוצב נורא עייפים. מאיר הלך
לאוהל ושכב על  מיטתו. אמיתי ישב על מיטתו  ששכנה  לצד מיטתו
של מאיר. " יש היום שמירות בלילה..?"  שאל מאיר את אמיתי." כן,
אני  חושב שהפעם אתה תהיה  עם אישי ואני אהיה  עם יצחק" אמר
אמיתי. " אתה זוכר אלו שעות?" שאל מאיר. " נראה  לי אתה בשעה
01:00 ואני במשמרת אחרייך, בשעה 06:00" ענה אמיתי. מאיר חייך
ואמר  " בא לך משחק שש בש?"." אני אגיד לא למשחק שש בש?" אמר
אמיתי." אני גם ככה יודע שתנצח אותי, כמו תמיד" המשיך. " זה
ניסיון שלא בא ככה.  אחרי שנים של  ניסיון והתמדה , אני סוף
סוף   בלתי מובס!" אמר מאיר בחיוך. " מחלקה 1, צוות אדיר !!שש
בש!" אמר צחי שנכנס לאוהל. " אני  משחק נגד המנצח!" אמר. " אין
בעיה , אז אתה משחק אחר כך עם מאיר" אמר אמיתי בחיוך. " אל
תחשוב שיש לי צפיות" אמר   צחי בחיוך למאיר. " אני יודע שגם
ככה אני אפסיד" המשיך . " אתה יודע מה, אתה יכול לעזור לאמיתי
עכשיו במשחק" אמר מאיר בחיוך. " בוא , בוא אחי. שב איתי וננצח
אותו!" אמר אמיתי בחיוך גדול.  " נקמה מתוקה!" אמר צחי.נראה
שלא היה רגע שמאיר  לא היה מחייך. תמיד היה מלא שמחה, מלא
בחיים והבנה. " חבר'ה , היום יש אימון. צר לי וכואב לי להודיע
על בשורה זו" אמר  מנחם כשנכנס לאוהל."ומתי האימון?" שאל
אמיחי. " משהו כמו.. עכשיו" ענה  מנחם."לאאא!!.. אני לא יכול..
הכאב! הכאב!!" צעק  צחי. כולם צחקו . " אין לי כוח עכשיו
לאימון" אמר אמיתי." אין ברירה, בואו נעשה את  זה זריז וכך זה
ייגמר מהר" אמר מאיר. " איזו באסה! מי  הם, למה מי.. אין לי
כוח.." התלונן  צחי.  מאיר חייך. " חפיף.. נרוץ פה , נרוץ שם.
נסחב  את העלוקה של  אישי  ומדי פעם את המ.ק הדפוק ונעביר  את
השעתיים האלה" אמר מאיר. " ואחר כך נצטרך  מיובל אשפוז דחוף
על פגיעה חמורה ברכוש צה"ל!" אמר נפתלי בחיוך. כולם התחילו
לצחוק. ואז המפקד  עצר את השמחה " אתם מרשים לעצמכם לצחוק?!
תוך חמש דקות אני רוצה לראות אותכם  עם אפודים וקסדות וכול
הציוד הנדרש, בדיוק כמו שאנחנו יוצאים למארבים, ברור?". " כן,
המפקד!!!" קראו כולם. אמיתי פתח שעון וכולם  החלו  להתארגן. הם
עמדו בטורים במסדר נוכחות והמפקד  נתן התחיל  עם האימון. הם
החלו לרוץ עם כול הציוד,  כול פעם החליפו  אנשים שסחבו את
האלונקה וכול  פעם מישהו אחר שכב על האלונקה. בדרך כלל זה היה
או  יצחק  או אמיחי כי הם  שקלו הכי פחות. מאיר החליף עם אישי
במ.ק ועזר עם לאמיתי שלא חש כול כך בטוב. "אל תדאג, אנחנו
באמצע .. נותרו עוד שלושה ק"מ .. " אמר מאיר. " אני לא יודע
למה אבל אני לא מרגיש טוב" אמר אמיתי. "אחרי האימון תלך לנוח
ותהיה כמו חדש" אמר מאיר בחיוך. אמיתי חייך והמשיך לרוץ.
וכשסיימו  התחילו כול מספר מטרים לרוץ  ואז ללכת  והדופק היה
נרגע ושוב היו רצים . כך שוב ושוב. זה היה בכדי לחשל אותם
יותר."אני כול כך שמח שזה נגמר!" אמר אמיתי באנחה ,עם האפוד
שכב על מיטתו." גם אני" אמר מאיר. " איך אתה מרגיש?" שאל את
אמיתי. " אני אהיה בסדר.." אמר אמיתי. " כנראה בגלל שלא שתתי
מספיק ,  הרגשתי  לא טוב אבל אני בסדר עכשיו" אמר אמיתי ." אתה
בטוח?" אמר מאיר. " כן, אל תדאג. אני בסדר" אמר אמיתי."טוב,אז
אני רוצה שתשתה והרבה!" אמר מאיר מודאג. " כן, אמא" אמר  אמיתי
בחיוך. מאיר לרגע הוציא מתיקו חולצה וכשהביט באמיתי ראה שהוא
נרדם עם הציוד עליו. בזהירות הוריד ממנו את האפוד  והנשק. ושם
את האם -16 ליד מיטתו. אישי נכנס ומאיר אמר " הוא יכול לישון
בכול מצב". אישי חייך ואמר  " ואתה יכול לאכול בכול מצב" ."מה
שנכון, נכון. אני לא מתכוון להכחיש דבר" אמר מאיר בחיוך. יום
למחרת מוקדם בבוקר עשו פטרול בעזה. ילד בן שבע זרק אבנים
גדולות על מאיר ועל אמיתי בעודו קילל  " תמותו!  תמותו!
אינשללה תמותו!!" . מאיפה מגיעה השנאה?. ומאיר לא יכל לעשות
כלום. רק לנסות להתחמק מאבנים.הם המשיכו בפטרול כרגיל . רק חשב
שאותו ילד קטן היה  בגילו של אוראל. וידע שאוראל לא היה עושה
דבר כזה . איך ילד שעדיין לא מבין את המושג שנאה  יכול לשנוא
כול כך?. הם ישבו באוהלים.. עשר חיילים באוהל. שני האוהלים היו
צמודים זה לזה. " חבר'ה, מי ישן  כאן באוהל?" שאל  יואל. "
חצי מהצוות.. למה, מה הבעיה?" שאל מאיר. " אני רוצה להתחלף עם
אמיחי.." אמר יואל. "סבבה .." אמר  אישי. אמיחי נכנס לאוהל
ואז  צחי ניגש אליו " אני אתגעגע אלייך!" קרא בקולות. " גם
אני!" אמר מנחם.  ונפטלי גם בא וחיבק אותו ואז הפילו אותו על
אחת המיטות.  אמיחי צחק. " חסר שאתה לא בא לבקר או שולח לנו
לפחות גלויה או שתיים" אמר מאיר בחיוך. יואל חייך. " ועכשיו,
אני רק רוצה לומר ברוך הבא , יואל, יש לנו טקס מאוד מיוחד" אמר
מאיר ושתה מבקבוק המים שלו. "לא.. לא.." אמר יואל וברח מהאוהל.
כולם דפקו ריצה אחריו עם בקבוקי מים. המים נשפכו לכול עבר, לא
היה אחד שלא נרטב. "צחי, צחי, תביא ת'דלי!" קרא  אייל בשמחה .
הצרחות, קולות הצחוק..הופסקו על ידי  מנחם. " חבר'ה.. היה
פיגוע" אמר. כולם פסקו ונהיה שקט. " איפה?.." שאל  יצחק. "
בכפר סבא.." אמר מנחם. " אלוהים ישמור!" אמר מאיר. " כמה
הרוגים..?" שאל בחשש אמיתי. "שתיים עשרה הרוגים.." אמר  מנחם
בכאב. ברגע אחד השמחה יכולה להיות כה גדולה וברגע השני הדממה
משתיקה את הלהט ורק נותרה המחשבה של כול אחד כמה הוא בר מזל
כול יום ויום להיות חי. כי הרי בכול דקה החיים יכולים להילקח
כך שבכול נשימה צריכים לומר תודה.ובאותו רגע, כולם התקשרו
לקרובים שגרו באזור, לוודא שהכול  בסדר, שהם לא נפגעו. כול
פיגוע מתקשרים, רק לראות שהכול בסדר. שכולם בחיים.