זאת היתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו בטלפון, אף פעם לא היינו
ממש חברים ועכשיו,אחרי שכל-כך הרבה זמן עבר זה בכלל היה מוזר
שהתקשר אליי.
אחרי שהציג את עצמו "היי זה גלעד, היינו שכנים פעם בשרה
אהרונסון  46", ישר ידעתי על מי מדובר, כשהיינו משחקים יחד זה
היה רק בגלל שהאמהות שלנו דחפו אותנו לזה כי בביה"ס אני בדר"כ
הייתי מרביץ לו ומזל שהוא לא הלשין שזה אני אחרת אמא שלי היתה
מכסחת אותי.
אחרי השיחה איתו הייתי המום, ניסיתי להבין איך הוא מכיר את אבי
אבל זה לא עלה לי לראש עד שהסתכלתי באלבום התמונות שלי - הם
היו ביחד בצבא, חטיבה 401, גדוד 9.

עוד בערב נסעתי למשפחה של אבי, כשהגעתי לשם המקום היה מפוצץ,
כאילו מחלקים משהו בחינם וכולם הגיעו כמה שיותר מהר לפני
שייגמר. באותו ערב לא הצלחתי ממש להגיע לבני המשפחה כי היה ממש
בלאגן, כולם בכו ובכו, צעקו "למה אלוהים?? למה??".
כששאלתי איזה בחור אחד שנראה מבין עניין אם הוא יודע מה בדיוק
קרה שם אז הוא אמר לי שאבי היה בסיור ופיצצו על הטנק שלו מטען
צד והוא נפצע מרסיס בראש ומת בדרך לבית החולים.

בפינה של הסלון ראיתי את גלעד, מכורבל בתוך עצמו. בתחילה לא
זיהיתי אותו בכלל, טוב מה לעשות אחרי הכל מכיתה ו' גם אני
השתניתי. ניגשתי אליו, הוא ישר ידע מי אני, דיברנו והחלפנו
זיכרונות על אבי. אח"כ עזבנו והוא הזמין אותי אליו לדירה
שנמצאת רק 10 דקות משם. כשהגענו אליו הוא מזג לנו יין שמצא
במקרה מאחור, משם הגענו לחדר השינה ושכבנו.

כשהתעוררתי למחרת ראיתי שגלעד איננו אבל שמתי לב שהשאיר פתק על
השידה שעליו היה רשום "הייתי חייב ללכת לעבודה, ההלוויה
ב-14:00". הצצתי בשעון וראיתי שכבר אחת ועשרה, מהר לבשתי את
הבגדים ונסעתי לבית העלמין הצבאי בעיר. הגעתי בין הראשונים, זה
נשמע כאילו היינו שם רק אני ובני משפחתו הקרובה של אבי אבל
כשאני אומר שאני בין הראשונים אז זה אומר שחוץ ממני היו שם עוד
בערך 35 איש.

ישר ניגשתי להורים כדי להביע את תנחומי הרי אחרי הכל הייתי
מאוד קרוב אליו. כשהתקרבתי הבחין בי אחיו הקטן של אבי והתחיל
לצעוק עליי: "הומו מסריח! לך מפה יא חתיכת הומו מסריח!" ואני
חשבתי לעצמי: "הומו הומו אבל לפחות לא קיבלתי רסיס לראש".