תומר היה השכן שלי, הוא גדול ממני בשנה, הוא ילד יפה, הייתי
מסתכלת עליו מהחלון שבמרפסת ויודעת שהתאהבתי בו, תמיד חלמתי
שיום יבוא והוא יציע לי חברות.
יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם הוא מסכים להיות חבר שלי,
הוא רק צחק בקול גדול קרא לכל הילדים בשכונה ואמר להם שהצעתי
לו חברות ואז הוא אמר את אותו משפט שזכור אצלי לשנים :
"אצל אנשים שמנים כנראה שאין מקום לאהבה"
הוא השפיל אותי ואחריו היו עוד הרבה, פשוט הרשתי להם, לא היה
איכפת לי מעצמי.
אני זוכרת שהגעתי לבית הספר בכיתה א'- הגעתי ביום השני, לא עם
כולם, כי היית לי דלקת חמורה בעיניים, המורה כאילו שנאה אותי
(והרי מה יש לשנוא ילדה בכיתה א' שהיא בסה"כ ילדה) אבל אז לא
הבנתי שהיא לא אוהבת אותי פשוט חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.
היו לי חברים, אפשר להגיד שאפילו הרבה, הציונים שלי היו די
גבוהים והרבה ילדים רצו להתחבר אלי.
אח"כ עברתי בית ספר, שם אפילו גרמו לי להרגיש עוד יותר רע,
הילדים לא היו אדיבים במיוחד, נכנסתי לכיתה די מגובשת, ואז
ילדה שלא אהבה אותי, כי היתה מנופחת כל כך מעצמה, החליטה להגיד
למורה שהיא נדבקה בכינים ושהיא ראתה כמה כינים מסתובבות לי על
הראש ממש על הראש "אני ראיתי אותם כאלה מגעילות ושמנות" כל
הילדים ידעו מהסיפור ורק אני לא, בהמשך אמרו עוד כמה תלמידים
כי גם הם נדבקו ושגם הם ראו כמה כינים גדולות שמנות מסתובבות
לי על הראש.
אני זוכרת אותה, את יעל, הילדה הכי נחמדה בכיתה, ניגשה אלי
וסיפרה לי את כל הדברים האלה, אני בכיתי (לא ליד אף אחד-
בבית), רצתי הביתה וביקשתי מאמא שתעשה משהו בנידון, היא בדקה
את הראש ואמרה שהוא נקי, "אני יודעת" עניתי כשכולי שטופת דמעות
"הם סתם אומרים, הם לא אוהבים אותי".
מסתבר שגם המורה לא ממש אהבה אותי, פעם אחת היא התחילה לצעוק
עלי שאני כותבת נורא מכוער, היו לי אז משקפים חדשות לקריאה
מהלוח, המורה צעקה וצעקה וצעקה שחבל שבאתי לבית הספר הזה ושאני
לא מבינה מה זה אומר לכתוב בצורה ברורה ועוד דברים שפשוט לא
רציתי להקשיב, אז לקחתי את המשקפים החדשות שמתי אותם והתחלתי
לבכות, רציתי שמשהו יכסה את הדמעות, ואז היא ממש התנפלה "רק
עכשיו נזכרת לבכות?!, למה את מכסה את הדמעות מאחורי המשקפים?!
תורידי אותם שכולם יוכלו לראות...".
באתי הביתה שוב בוכה, הפעם אמא שלי לא ויתרה (ואמא שלי טיפוס
מאוד עדין) היא אמרה לה שלא יכול להיות שמורה ידבר ככה אל
תלמיד ושנורא נפגעתי והיא לא יודעת איזה נזק הם עוד עלולים
לגרום לי...
בתיכון המצב השתנה, אולי ככה רציתי להאמין, רציתי לעשות 5 יח'
במתמטיקה, ובהחלט יש לי את היכולת, אבל המורה שמאיזושהי סיבה,
צעק עלי שאני לא חושבת בצורה מתמטית ושאין לי יכולות לעשות
אפילו 3 יחידות ושאני סתם מבזבת לו את הזמן, ועדיף לי לעשות
מאמצים כבירים,כפי שהוא הגדיר, כדי לנסות להצליח ב- 3 יחידות,
קיבלתי התקף אסטמה באותו יום ולא ממש תיפקדתי, עוד פצע שחרטו
לי עמוק בלב, עשיתי בסוף 4 יחידות וקיבלתי 100 אבל לא היה לי
למי לבוא ולהגיד הונהלך.
ואז הגיע השירות, שירתתי כמורה חיילת, היתה לי חברה (עד היום
אנחנו חברות) שהחליטה שלא יתכן כי אנשים יתייחסו אלי ככה, היא
אמרה שהכל טמון בי, כאן ממש כעסתי "בי?! אני לא עשיתי לאף אחד
רע למה אנשים מתיחסים אלי ככה?".
ואז היא התחילה לפרט את התאוריה:
"אז קודם כל את לא ממש יפה, בואי נודה על האמת, יש לך פרצוף
שכאילו מבקש רחמים, המבט שלך די חולמני, ואת שמנה, את מדברת
בגמגום, השיער שלך מתולתל ואת לא מסדרת אותו, הגבות שלך עבות,
יש לך שפם, המון שיערות על הידיים, והבגדים שאת לובשת מ... קצת
יותר מלא יפים".
לא הסכמתי עם הגישה הזו "אבל מה שחשוב זה הפנימיות, העדינות,
והאכפתיות"
"נו באמת למי את מנסה למכור את הלוקשים האלה?"
"אני ככה חושבת באמת"
"טוב אז אחרי שאנחנו מודעים לבעיה פתרנו חצי ממנה, קודם כל
נתחיל בדיאטה, אני אתן לך תפריט ואת צריכה פשוט לאכול רק מה
שכתוב"
הסכמתי, האמת שלא היתה לי ברירה.
עשינו ריצה כל יום. שירה היתה רזה ויפה היא היתה מלאה בבטחון
עצמי ובקסם ששבה את כל מי שהביט בה.
האמת שדווקא נהנתי מהעיניין, ורזיתי בצורה שהפתיעה את שירה
מאוד וגם אותי.
אני גבוהה, ופתאום גם רזה, אנשים פשוט לא זיהו אותי מרחוק.
אבל עדיין מקרוב הייתי כל מה ששירה אמרה אם לא יותר.
ואז שירה אמרה שעוברים לשלב שני של "שיפור מיכל" ככה היא קראה
למבצע הזה.
שירה לקחה אותי לקוסמטיקאית, שאם לא הייתי יודעת לאן נכנסתי
הייתי בטוחה שמדובר בחדר ניתוח בלי הרדמה, זה כאב אוהוה כאב,
היא תלשה לי כמעט את כל הפרצוף, בהתחלה היא מרחה לי חומר, היא
קראה לו 'שעווה', בהתחלה זה היה נראה נחמד אבל אז זה הגיע, בלי
הכנה והרגשתי שהיא הוציאה את כל מה שהיה בפנים וצרחתי כמו שלא
צרחתי מעולם "אאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!"
היא ישבה שם וחייכה, מחייכת לעצמה וצוחקת צחוק חרישי, אני לא
צחקתי כלל רק עשיתי לה סימן ביד שעוד נתחשבן...ושאני אחנוק
אותה. היא רק הוסיפה לצחוק.
הקוסמטיקאית,קראו לה דינה, עברה לחלק אחר בפני- לגבות, הפעם
היא השתמשה בפינצטה, לי זה היה נראה כשיפור מלעומת הצורה שבה
השתמשה קודם.
אבל זה רק הלך והחמיר העור הכל כך רגיש שלי לא יעמוד בכאבים
חשבתי לעצמי. "אל תדאגי" דינה אמרה "העור שלך מסוגל לעמוד
ב'עינויים' כאלה" והיא חייכה, אני רק שאלתי את עצמי איך היא
יודעת שזה מה שמטריד אותי והיא ענתה 'אני יודעת'.
ככה היא עברה על כל הגוף חלק חלק , וזה כאב , אוהה כאב ואני
עמדתי בגבורה בהכל.
"עכשיו" היא אמרה "הולכים להסתפר", אני לא רציתי לשתף פעולה
כאן, אני אהבתי את השיער שלי, שהאמנם לא היה מסודר אבל היה
ארוך.
"לא, אין דבר כזה שאנחנו משאירים אותו במצב הזה", לסרב?! ,לא
ממש היתה לי ברירה.
אז הלכנו. הספר פשוט התלהב "מה?!" הוא שאל במבטא צרפתי כבד
"אני יכול לעשות כל מה שנראה לי בשיער שלה?" הוא שאל את שירה
והיא הנהנה בחיוב, אני לעומת זאת הוזזתי הכי חזק שיכולתי את
הראש כדי להגיד לה לא, אבל הבחורציק משרק ניתנה לו הזדמנות
התחיל ל'רקוד' על השיער ו"גזם" ו"גזם" ואני ראיתי על הריצפה מן
שלולית ענקית של שיער ברדיוס ענקי שלא היה נראה שעומד להגמר,
לללללללללאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!, ניסיתי לצעוק, אבל ללא
הועיל.
"כן סיימתי, וראלה סה מה ניפיק!! , תו תכה בל"
"אני מעדיפה להיות יפה עם השיער שלי" עניתי.
הוא סובב אותי למראה לאט לאט ואז אני כמעט צרחתי, הוא פשוט
קיצץ את הכל, ממש הכל והשאיר אולי 20 ס"מ אורך, לא היה לי כזה
אורך מגיל שלוש. שירה חייכה מדושנת עונג אבל לי עלו דמעות.
"עכשיו הולכים לשיננית"
"לא, לא, ועוד פעם לא!!!!! אני לא הולכת איתך לשום מקום, גם אם
זה יעלה לי בחיים, את מחקת את מיכל שאני מכירה ושמת לי מיכל
אחרת, אני לא מוכנה יותר לשטיות האלה וגם אם אני אצטרך לסבול
את כינוי הגנאי "מכוערת" למשך כל החיים אני לא מתכוונת לותר"
וכמובן מי ניצח? מי תמיד מנצח? רק לא אני!
הלכנו לשיננית תוך כדי שאני מרגישה לוזרית לגמרי ,האמנם אנשים
גרמו לי לעשות דברים בחיים שלא רציתי אבל זה מעולם לא הגיע
לרמה כזו.
השיננית עשתה את זה מהר וזה לא כאב,"סוף סוף משהו עדין לא
כואב, לא פיזית ולא נפשית".
יצאנו משמה כשאני מבטיחה לעצמי שזו העם האחרונה שאני עושה משהו
בניגוד לדעתי אף אחד לא יכריח אותי לעשות דברים בניגוד לרצון
שלי...ככה חשבתי אבל, כמו שאומרים, ימים יגידו, ואצלי זה אפילו
היה שעות.
"עכשיו הולכים על הדובדן שבקצפת", ואני שכבר ידעתי שמשפט כזה
מביא אחריו צרות, ישר אמרתי "את הדובדבן הזה אני תוקעת לך בעין
אם את מנסה שוב עם השטויות שלך".
"הו, פתחת את הפה שלך" היא אמרה, ואני שבאמת שתקתי כל הזמן
הבנתי שזו פעם ראשונה שבאמת עניתי למישהו בצורה כזו.
"את הולכת להתחיל עם לפחות שלוש בנים עכשיו", "שלושה, שלושה!"
תיקנתי אותה, "בסדר שלושה".
"אני לא הולכת להתחיל עם אף אחד את שומעת?!" צעקתי, "שומעת?
עוד מעט אני באמת לא אשמע".
אתם חושבים שעשיתי את מה שרציתי? מי ניצח? מי תמיד מנצח? בד"כ
זה לא אני אבל הפעם החלטתי שאני לא מוותרת.
"טוב אני מסכימה" אמרתי, וראיתי את שירה מחייכת בזוית הפה,
"אבל אני רוצה שאת תראי לי קודם איך עושים את זה"
"בטח מה חשבת שאני אזרוק אותך ככה לים?!, תסתכלי עלי!"
"אבל אני בוחרת עם מי תתחילי"
"אין בעיה, רק תבחרי"
אני, בינתיים רוקמת לי תוכנית איך אני מחזירה לה (האמנם שירה
עשתה הכל מכוונות טובות, אבל היא שינתנה בי משהו שעוד לא הייתי
מוכנה אליו מספיק).
הסתכלתי היטב היטב, בחנתי את העוברים ושבים, וחיפשתי מישהו
ספציפי, מישהו שבהגדרות האופנה, מכוער.
זה לא לקח הרבה זמן ומצאתי אותו, הוא היה נראה מכוער גם לי
(שעד כה נחשבתי למכוערת מאוד!).
"שירה, את רואה את הבחור עם החולצה הירוקה?"
"את לא רצינית?!" , "למה לא?!" היתממתי "מה רע בו?"
"אני לא מוכנה!" , "טוב אז גם אני לא מוכנה" אמרתי, והיא שידעה
שזה מוטל עליה עשתה זאת.
"בסדר, אני מוכנה, אבל שתיזכרי שאני עושה את זה בשבילך!"
"בסדר אני זוכרת"
היא ניגשה אליו, התחילה לדבר איתו, הוא נראה מתלהב, העיניים
שלו ברקו והתרחבו, חיוך טיפשי ביותר...וריר, ריר דביקי נזל לו
מהפה.
ואז התקרבתי, ראיתי שאנישים נועצים בה מבטים מסוקרני , אחרי
הכל היא היתה יפה ולא היתה צריכה להתחיל עם הבחור ה"מכוער הזה"
הייתי מסוקרנת מאוד, ואז שמעתי אותה אומרת "לא באמת התחלתי
איתו, אתם רואים את חברה שלי שמה, אני פשוט רוצה ללמד אותה איך
להתחיל עם בחורים, הם לא ממש קנו את זה, אחרי הכל הייתי יפה
מספיק כדי שלא אצטרך להתחיל עם אף אחד ומספיק שאשלח חיוך, ואז
אני ניכנסתי לתמונה, שירה חיפשה שאגבה אותה אבל אני עשיתי את
מה שהיא לא ציפתה ועד היום לא כל כך סולחת לי, אני פשוט אמרתי
"אל תשימו לב אליה אני כבר מחזירה אותה להוסטל, היא פשוט ברחה
לנו, אנשים במצבה עושים דברים בלי לחשוב, ככה זה אצל חולי נפש,
שירה רצתה להרוג אותי היא התחילה להלחם בי בידים ואני רק אמרתי
"שירה אין טעם שתלחמי בי אני רק מנסה לעזור לך", אנשים שאלו אם
אני צריכה עזרה ואני כמובן אמרתי שלא.
שירה הפסיקה להשתולל, אבל ברגע שקצת התרחקנו היא צעקה "את לא
נורמלית איזה פדיחות עשית לי" אני רק חייכתי...
רק החזרתי לך על מה שאת עשית לי.
שירה עשתה מה שאף אחד לא עשה קודם- היא שינתה אותי, חיצונית לא
היה אפשר להכיר אותי, ופנימית עברתי מהפך.
את תומר ראיתי באחת החופשות שבאתי הביתה, הוא כמובן לא הכיר
אותי וניסה להתחיל איתי, כמו שניסה עם הרבה בנות, רק שאני
אמרתי לו "שאצל אנשים טיפשים כנראה שאין מקום לאהבה..."