אמרת כי חייך אינם מושלמים, ואומנם כך זה נראה מבחוץ, אבל עלי
להכירך טוב יותר, לדעת את האמת, שבפנים יש שנאה.

במהירות הייתי מתחלפת עמך בחייך, לפני שהיית מספיקה לעפעף. ומה
רע? גבוהה את, ורזה, אוכלת כאוות נפשך ולא סופרת קלוריות כמעין
מחשבון אובססיבי. לובשת מה שבא לך, איפה שבא לך ומתי שבא לך,
מצפצפת על החברה, לועגת לה בגלוי, חושפת בפניה חיוך ארסי שכולו
אי אכפתיות.
אהובה את בקרב הבריות, וההוכחות לכך רבות הן. עשרות אנשים
מעריצים אותך, סוגדים לך מעל במה עשויה גינונים ומחוות כמעט
בלתי נראות, כאשר הן לבדן כמובן, אולם ביחד, בכור היתוך אחד
גדול אהבתם ברורה.
הורייך אוהבים אותך, ולא דוחקים בך להיות  הבת המושלמת שבה
חפצו, מכוונים את דרכך בזהירות בלתי מורגשת, רק בעיניו
האנליטיות של צופה מהצד אפשר להבחין בשלמות יחסיך עמם.
חכמה את, ומצחיקה, ואולם יודעת את מתי דרושה רצינות ללא סייג,
ויודעת גם מתי להתנהג בטיפשות, בקלילות ראש ובענטוז בלתי
מחייב.

אולי תוכלי לומר לי, איפה כאן הרע? היכן מסתתר לו העצב? אייכה
הוא, ומה מקום מרבצו. אני מבטיחה, אם תאמרי לי אצא לחפשו,
וכאשר אמצא, אהרוג אותו, הוצאה להורג עם חרב חדה, במטח אחד
אטיח את ראשו.
ומדוע זאת?
כי אם את לא מאושרת
איזה סיכוי לאושר יש לי?